ארכיון

Archive for יולי, 2012

מאה שנה להולדתו של אלן טיורינג

מאה שנה להולדתו של אלן טיורינג – ממציא המחשב המודרני וקורבן רדיפת ההומוסקסואלים בבריטניה ובעולם המערבי כולו בשנות החמישים

מאת אבי בליזובסקי | 23 ביוני 2012

האיש שהמציא את מכונת טיורינג התאורטית המיושמת במחשבים עד היום, ואת מבחן טיורינג למדידת תבונה מלאכותית של מחשבים נאלץ להתאבד לאחר שהמשטרה הטרידה אותו כאשר עבר על החוק האוסר נטיה הומוסקסואלית בבריטניה של שנות החמישים

אלן טיורינג. צילום: מתוך ויקיפדיה

לאחר הטבח בבר-נוער פרסמנו באתר הידען פרק מתוך הספר 'האיש שידע יותר מדי' – הביוגרפיה של אלן טיורינג.

אלן טיורינג נולד בלונדון ב-23 ביוני 1912 ונפטר בוילמסלו, צ'שייר שבאנגליה ב-7 בינוי 1954, בגיל 42.

אלן טיורינג נולד בפדינגטון שבלונדון. אביו, ג'וליוס מאטיסון טיורינג היה בריטי שעבד בשירות האזרחי ההודי ונסע לחו"ל לעיתים תכופות. אמו של אלן, אתל שרה סטוני, שהיתה בתו של המנהנדס הראשי של רכבת מאדרס. הוריו של אלן נפגשו והתחתנו בהודו. כאשר אלן היה בן שנה, הצטרפה אמו לבעלה בהודו והשאירה את אלן באנגליה עם חברים ובני משפחה. אלן נשלח לבית הספר אך לא נראה כי הוא הביא תועלת ולכן סולק מבית הספר לאחר כמה חודשים.

לאחר מכן הוא נשלח למכינה בהיזל הארסט שם נראה כתלמיד בינוני עד טוב במרבית התחומים אך נטה לרעיונות משלו. הוא החל להתעניין בשחכמט בבית הספר ואף הצטרף לאגודת ויכוחים. הוא השלים את בחינות הכניסה הסטנדרטיות ב-1926 (המקבילה של בגרות אצלנו) ונשלח לבית הספר שרבורן.

בשנת 1926 התקיימה בבריטניה השביתה הגדולה, ובמהלכה הוא נאלץ לנסוע באופניים כמאה קילומטרים לבית הספר. לא מדובר במשימה קשה עבור טיורינג שמאוחר יותר הפך לאתלט כמעט בסטנדרטים אולימפיים. הוא התקשה להתאים עצמו לדרישות של בית הספר הציבורי, אך אמו היתה נחושה כי הוא חייב לקבל חינוך ציבורי. רבים מהוגי הדעות היצרתיים סברו כי בית הספר הציבורי לא מסייע להם, וכך נראה המצב גם עם טיורינג. הגאונות שלו הניעה אותו בכיוונים שלו שהיו שונים מאלו שנדרשו על ידי המורים.

הוא ספג ביקורת על כתב היד שלו, נאבק באנגלית ואיפלו במתמטיקה הוא התעניין יותר מדי בהרעיונות שלו לפתרון בעיות שהועלו על ידי המורים. למרות שסיפק תשובות ל אקונבנציונלית, טיורינג זכה כמעט בכל פרס אפשרי במתמטיקה בהיותו בשרבורן. בכימיה, נושא שבו הוא התעניין מגיל צעיר, הוא ביצע ניסויים לפי רעיונות שלו, דבר שלא היה אהוב על מוריו, כפי שכתב המחנך שלו.

"כדי להשאר בבית ספר ציבורי, התלמיד חייב להיות מחונך. אם הוא רוצה להיות מדען במשרה מלאה, הוא מבזבז את זמנו בבית ספר ציבורי".

המשפט הזה מעיד יותר על מערכת החינוך שטיורינג התחנתך בה מאשר על טיורינג עצמו. ואולם בכל זאת טיורינג למד מתמטיקה בעודו בבית הספר, אף כי מוריו לא היו מודעים לדברים שלמד בעצמו. הוא קרא את מאמריו של איינשטיין על תורת היחסות וכן קרא על מכניקת הקוונטים בספרו של אדיגנטון הטבע של העולם הפיזיקלי.

אירוע שהשפיע על טיורינג במהלך חייו הקצרים התרחש ב-1928 הוא יצר חברות קרובה עם כריסטופר מורקום, תלמיד שנה מעליו בבית הספר, והשניים עבדו ביחד על רעיונות מדעיים. יתכן שזו היתה הפעם הראשונה שבה טיורינג יכול היה לחלוק את רעיונותיו עם מישהו אחר. ואולם מורטון מת בפברואר 1930 והחוויה היתה קשה בעבור טיורינג. הוא חלה והרגיש שה משהו שהמדע לא יכול להסביר. הוא כתב מאוחר יותר "לא קשה להסביר דברים כאלה אבל אני מתפלא".

למרות השנים הקשות, טירונג התקבל לקינגס קולג' בקיימברידג' בשנת 1931 ללימודי מתמטיקה. הוא לא הגיע להישג זה בלי קשיים. טיורינג ניגש למבחני המלגה ב-1929 וזכה בתערוכה, אך לא במלגה. הוא לא היה מרוצה מהביצועים, וניגש שוב שנה לאחר מכן. הפעם הוא זכה במלגה הנכספת. בדרכים רבות קיימברידג' היתה מקום קל בהרבה עבור אנשים לא קונבנציונליים כמו טיורינג מאשר בית הספר. הוא היה יכול לחקור את הרעיונות שלו ולקרוא את מדריך ראסל לפילוסופיה מתמטית ב-1933. בערך באותו זמן הוא קרא את המאמר של פון ניומן מ-1932 אודות מכניקת הקוונטים, נושא שחר אליו כמה פעמים בחייו.

בשנת 1933 הוא החל להתעניין בלוגיקה מתמטית. הוא הקריא מאמר במועדון המדעי על שם מורל בדצמבר אותה שנה, רגע שתועד: ":א.מ. טיורינג קרא מאמר אודות 'מתמטיקה ולוגיקה'. הוא מציע כי נקודת המבט הלוגיט הטהורה של המתמטיקה אינה מספקת וכי המתמטיקה מציעה מגוון פרשנויות היכן שהלוגיקה מציעה רק פרשנות אחת בקושי."

שנת 1933 היתה גם שנת עליתו לשלטון של היטלר בגרמניה ושל תנועה אנטי מלחמתית בבריטניה. טיורינג הצטרף לתנועה האנטי מלחמתית אך לא נסחף לעבר המרקיסזם או לפאסיפיזם כפי שקרה לרבים.

טיורינג סיים את לימודיו ב-1934 ובאביב 1935 הוא הצטרף לקורס מתקדם של מקס ניומן על יסודות המתמטיקה. בקורס נלמדו המחקרים אודות אי השלמות של גדל ואת משפט הבסיס של הילברט. באחד מספריו של הילברט הופיעה ביטוי ואלגוריתם בו יש החלטה האם הביטוי המתמטי נכון או שגוי. עבור ביטויים רבים היה קל לחבר אלגוריתם כזה. הקושי הגדול צץ כאשר לא קיים אלגוריתם כזה. כאשר ניתן אלגוריתם לפתרון הבעיה היה ברור שמדובר באלגוריתם אך לא היתה הגדרה של אלגוריתם קשוחה דיה כדי להוכיח שאין אלגוריתם כזה. טיורינג התחיל לעבוד על הרעיונות הללו.

טיורינג נבחר לעמית קינגס קולג' בקיימברידג' ב-1935 בזכות עבודת הדוקטורט של וע ל פונקציות השגיאה של גאוס, שבו גם הוכיח תוצאות בסיסיות של תורת ההסתברות, בעיקר תיאורית הגבול המרכזי. אף כי מדובר בתיאוריה שהתגלתה זמן לא רב קודם לכן, טיורינג לא היה מודע לכך וגילה זאת באופן עצמאי.

השגיו של טיורינג בקיימברידג' היו בעיקר בתחום תורת ההסתברות ואול םהוע גם עבד על שאלות סציפיות מאז הצטרפותו לקורס של ניומן. ב-1936 הוא פרסם מאמר על מספרים ניתנים לחישוב. במאמר זה הציג טיורינג מכונה מופשטת, שכיום נקראת "מכונת טיורינג" שעוברת ממצב אחד לשני תוך שימוש בסדרה סופית של כללים (המנוסחים כטבלה בגודל סופי) ותלויות בסמל יחיד שהיא קוראת מסרט."

"המכונה יכולה לקרוא סמל מתוך סרט או למחוק סמל מתוך הסרט" כותב טיורינג.

חלק מהסמלים הם מספרים עשרוניים המייצגים את נמספרים האמיתיים שחושבו, ואחרים הם הוראות עזר למכונה. רק הוראות אלה ניתנות למחיקה.

הוא הגדיר מספר הניתן לחישוב כמספר ממשי המבוטא במספרים עשרוניים, ואשר ניתן לייצרם בידי מכונת טיורינג כאשר מתחילים מסרט ריק. הוא הראה כי פיי ניתן לחישוב אך לא כל המספרים הם מספרים ממשיים. הוא תיאר מספר שאינו ניתן לחישוב והעיר כי נראה שיש פרדוקס מכיוון שהנוא נראה כניתן לתיאור במונחים סופיים, אך הוא מספר שאינו ניתן ליתיאור במונחים סופיים. הוא הבין את מקורו של הפרדוקס. קשה להחליט, בהשתמשו במכונת טיורינג אחרת האם מכונת טיורינג המכילה טבלאות הוראות תוכל להוציא כפלט סדרת מספרים אינסופית.

למרות שהיה מדובר במאמר חשוב ולימים הסתבר שתרם רבות למתמטיקה ולמדעי המחשב, לא היה קל לפרסמו. הסיבה היתה כי הוא התנגש עם מאמר של אלונזו צ'רץ' בה תיאר בעיה מתמטית לא פתירה בתורת המספרים היסודיים בכתב העת האמריקני למתמטיקה ב-1936 שגם בה הוכיח כי אין הליכי החלטה לארמתטיקה. הגישה של טיורינג היתה שונה מזו של צ'רץ' אך ניומן היה צריך לשכנע את חברי החברה המתמטית של לונדון לפרסם את המאמר. טירונג קיבל מאמר המכיל הפניות לתוצאותיו של צ'רץ'. והמאמר שהושלם באפריל 1936 התקבל בסופו של דבר באוגוסט אותה שנה והתפרסם בשנת 1937.

תוצאה טובה של העימות מול צ'רץ' היתה קבלתו של טיורינג כסטודנט לתארים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון ב-1936. בפרינסטון הוא חקר תחת הנחייתו של צ'רץ' והוא שב לבריטניה ב-1938. באחת החופשות, בקיץ 1937 הוא פגש את ויטנשטיין. המאמר החשוב שפרסם בפרינסטון היה על מערכות של לוגיקה מבוססת על מספרים סידוריים שפורסם ב-1939.

יתכן שעבודותיו המרשימות ביותר על מכונת טיורינג היו כאשר תיאר מחשב מודרני לפני שהטכנולוגיה הגיעה לנקודה שבה ניתן יהיה ליישמו. הוא הוכיח בשנת 1936 לראשונה כי ניתן לבנות מכונת טיורינג אוניברסאלית שתוכל לבצע עבודה של מכונות ייעודיות, כלומר לקחת כל פיסת חישוב אם הסרט המכיל הוראות מתאימות הוכנס פנימה. כלומר הרמז הראשון להפרדה בין התוכנה והחומר.ה

אף כי המחשב של טיורינג היה אדם שביצע את החישובים, אנו חייבים לראות בתיאור של מכונת טיורינג אוניברסאלית את מה שאנו רואים כיום כמחשב ואת הסרט כתוכנה.

בפרינסטון טיורינג שיחק ברעיון של בניית מחשב, אך כששב לקיימברידג' ב-1938 הוא ניסה לבנו מכוננה מתמטית אנלוגית כדי לחקור את היפותיזת ריימן, שרבים סבורים גם כיום כי היא בעיה בלתי פתורה במתמטיקה. ואולם הוא היה עסוק לאחר שקיבל פניה מבית הספר הממשלתי לצפנים שביקש ממנו לסייע בפיענוח צופן אניגמה הגרמני.

כאשר הוכרזה המלחמה ב-1938, עבר טיורינג לעבוד במשרה מלאה בבית הספר הממשלתי לצופן בפארק בלטשי. אף כי העבודה שם היתה תחת מעטה סודיות הוא הצליח לפרסם מאמרים. הרעינות המבריקים של טיורינג באשר לפתרון הקוד, ופיתוח מחשבים לסיוע בפיצוח המסרים המועברים הקוד זה חסכו חיים של אנשים רבים, אולי יותר מאשר כל מערכת הגנה אחרת..

ביחד על מתמטיקאי אחר, וו.ג' וולכמן, טירוינג פיתח את Bombe, מכונה שמבוססת על עבודתו של מתמטיקאים פולנים שפיענחו מסר שנשלח בצופן אניגמה לחיל האוויר הגרמני. מכונות אניגמה של הצי הגרמני היו קשים בהרבה לפיענוח אך זה היה סוג האתגר שטיורינג נהנה ממנו. עד אמצע 1941 הגישה הסטטיסטיצ של טיורינג שקלטה מידע, הובילה לפיענוח אותות הצי הגרמני בבלצ'לי.

מנובמבר 1942 עד מארס 1943 טיורינג שהה בארה:ב ופתר העיות קידוד, וכן נשא הרצאה אודות מערכות סוסיות. השינויים בדרך שבה הגרמנים הצפינו את המסרים גרמו לכך שבלצ'לי איבדה את היכלת לפענחם. טיורינג לא היה מעורב ישירות בפיענוח הצפנים המורכבים יותר אך הרעיונות שלו הוכחו כחשובות לעבודה זו. טיורינג זכה לעיטור ה-OBE ב-1945 בשל תרומתו החיונית למאמצי המלחמה.

בתום המלחמה הוזמן טיורינג למעבדה הפיזיקלית הלאומית בלונדון לתכנן מחשב. הצעתו לבנית מנוע מיחשוב אוטומטי (ACE) התקבלה במארס 1946. היה זה מחשב מודרני, כאשר גודל הזכרון שדרש היה חסר סיכוי ליישום לפי רבים מאלו שקראו את ההצעה.

טיורינג חזר לקיימברידג' בשנה האקדמית 1947-48 שם התעניין בנוששאים רבים שהיו רחוקים ממיחשוב וממתמטיקה, בפרט הווא חקר נוירולוגיה ופיסיולוגיה. הוא לא שכח גם ממחשבים וכתב קוד לתכנות מחשבים. הוא גם החל לעסוק בספורט והיה חבר במועדון האתלטיקה של וולטון ושבר שיאים בריצות ל-3 ו-10 מייל והגיע למקום החמישי במרתון AAA ב-1947.

בשנת 1948 ניומן מונה לפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת מנצ'סטר והציע לטיורינג קתדרה שם. טיורינג התפטר מהמעבדה הלאומית כדי לעבור למנצסטר.

ב-1950 טיורינג פרסם מאמר על תבונה מלאכותית. בעבודה אחרת הוא חזה את השאלות שיצוצו כאשר המחשבים יפותחו. הוא חקר בעיות שהיום נמצאות בלב תחום התבונה המלאכותית. במאמר משנה זו הוא הציע את מבחן טיורינג שבו אנשים מנסים לענות על השאלה האם מחשב יכול להיות תבוני. הוא היה מעורב במחקרים אודות ההבדל והדמיון בין מכונות והמוח האנושי.

טיורינג נבחר כעמית החברה המלכותית בלונדון ב-1951, בעיקר בזכות עבודתו על מכונות טיורינג מ-1936. בשנת 1951 הוא עבד על יישום התיאוריה המתמטית בצורות ביולוגיות. בשנת 1952 הוא פרסם לראשונה את המחקר התיאורטי שלו אודות מורופגנזיס – פיתוח תבניות וצורות ביצורים חיים.

טיורינג נעצר בעוון עבירה על החוק האוסר יחסים הומוסקסואלים בשנת 1952 כאש רידווח למשטרה על רומן הומוסקסואלי שחווה. הוא הלך למשטרה לאחר שנסחט. הוא נשפט כהומוסקסואל ב-31 מארס 1952 וטענת ההגנה שלו היתה שלא ראה בכך שום דבר פסול. הוא הורשע והתבקש לבחור בין מאסר וזריקת אסטרוגן. הוא הסכים לקבל זריה ושב לעבודתו האקדמית.

הוא חזר לעבודה על המורפוגנזיס ואף התעמק ברעיונות הקשורים לתורת הקוונטים, ייצוג חלקיק יסוד בידי ספינורים, ותורת היחסות. אף כי הוא היה פתוח באשר לנטיותיו המיניות הוא היה עצוב מכך שאסור היה לו לדבר על כך בשל הוראות החוק.

.טיורינג המשיך לעבוד עבור המכון הממשלתי ללא ידיעת עמיתיו במנצ'סטר שגם לא ידעו מה עשה במלחמה. לאחר הרשעתו בוטל הסיווג הבטחוני שללו. גרוע מכך, קציני הבטחון חששו כי מישהו עם ידע מושלם כמו שלו על מרכז המחקר הממשלתי עלול להוות סיכון אבטחה היו לו עמיתים זרים רבים כמו לכל איש אקדמיה, אך המשטרה החלה לחקור את אורחיו מחו"ל. חופשה שנטל ביוון ב-1953 גרמה למתח בקרב אנשי הבטחון.

טיורינג מת בהתאבדות באמצעות הרעלת אשלגן ציאניד בעודו מבצע ניסויים באלקטרוליזה. הציאניד נמצא בתפוח חצי אכול לצידו. הגרסה הרשמית היתה שהוא התאבד אך אמו טענה לאחר מכן כי מדובר בתאונה.

נחשפו מאמרים שכתב טיורינג ואשר היו סודיים עד כה

יוסי הטוני, אנשים ומחשבים, 13 במאי 2012

שני מאמרים של אלן טיורינג, המתמטיקאי הבריטי שפיצח את צופן אניגמה הנאצי, נחשפו בסוף השבוע על ידי מטה התקשורת של ממשלת בריטניה.

המאמרים דנים בתיאוריה של פיצוח הקוד. נראה שטיורינג כתב את המסמכים בעת שעבד על פיצוח הקוד בבלצ'לי פארק, שם היה בסיס סודי של המודיעין הבריטי. מתמטיקאי במטה התקשורת של הממשל הבריטי אמר, כי העובדה שהמסמכים היו מסווגים משך זמן כה רב "מעידה על החשיבות העצומה שלהם אותה עת".

חשיפת המאמרים נעשתה לרגל ציון 100 שנים להולדתו של טיורינג. הם זמינים כעת לצפייה בארכיון הלאומי של בריטניה במערב לונדון. מטה התקשורת של בריטניה הצליח לתארך בערך את כתיבת המסמכים, שכן באחד מהשניים יש התייחסות לגילו של אדולף היטלר.

אחד המסמכים דן ביישומים של הסתברויות בעת הצפנה, והשני – בסטטיסטיקות של הישנויות (חזרות) עם גישה מתמטית לפיצוח הקוד.

"לטיורינג היו רעיונות מבריקים, אלא שהם הקדימו את זמנם. חשיבות הרעיונות לא תסולא בפז לעתיד העולם", אמרו במטה התקשורת הבריטי.

קביעת ההגדרות במכונות ההצפנה אניגמה בהן השתמשו הגרמנים הייתה חיונית לצורך שבירת הקוד והיא הביאה, בסופו של דבר, ליצירת יתרון אסטרטגי לבריטים, ולאחר מכן לבעלות הברית כולן, במלחמתן מול הגרמנים, בעיקר נגד הצוללות הנאציות.

לדברי מתמטיקאי ממטה התקשורת הבריטי, שהזדהה רק בשם ריצ'רד, המסמכים מכילים פרטים עם ניתוח מתמטי, כדי לנסות ולקבוע מהן ההגדרות הסבירות לקביעת ההצפנה, על מנת שיוכלו לשבור אותן כמה שיותר מהר.

טיורינג פיתח מכונת פענוח אלקטרו-מכנית שכונתה "בומב", אשר מיכנה והאיצה את תהליך הפענוח של הודעות האניגמה המוצפנות. הוא היה ממניחי היסודות למדעי המחשב והגיע להישגים יוצאי דופן בצד התיאורטי ובצד המעשי של התחום. בצד התיאורטי הנחיל טיורינג לעולם את מכונת טיורינג – מודל מופשט לאופן פעולתו של המחשב, ואת מבחן טיורינג – שבודק האם יש למכונה כלשהי בינה מלאכותית שלא תאפשר להבחין בינה ובין אדם. בצד המעשי, כאמור, היה טיורינג הדמות המרכזית במאמץ הבריטי במלחמת העולם השנייה לפצח את הצופן של מכונת ההצפנה אניגמה של הצבא הגרמני – מאמץ שתרם תרומה מכרעת לניצחונן של בעלות הברית במלחמה.

טיורינג התאבד בשנת 1954, בעקבות תופעות הלוואי של טיפול הורמונלי, מעין סירוס כימי, אשר נכפה עליו לאחר שהורשע בהומוסקסואליות, שהייתה באותן שנים בגדר עבירה בבריטניה.

היה ב-מאה שנה להולדתו של אלן טיורינג – ממציא המחשב המודרני וקורבן רדיפת ההומוסקסואלים בבריטניה ובעולם המערבי כולו בשנות החמישים | הידען.

מודעות פרסומת
:קטגוריותמדע

Can we eat to starve cancer

קישור ישיר להקלטה http://www.ted.com/talks/william_li.html

יום טוב. ישנה מהפכה רפואית שמתרחשת מסביבנו. והיא תעזור לנו לכבוש את אחד האיומים המאיימים ביותר על החברה כולל סרטן. למהפכה הזאת קוראים אנגיוגנזה, והיא מתבססת על תהליך צמיחת כלי דם, המשמש את הגוף.

אז, מדוע לחשוב על כלי דם? ובכן, גוף האדם דחוס בהם, פשוטו כמשמעו, כ- 100 אלף ק"מ במבוגר טיפוסי. שרשור שלהם היה יוצר קו שמקיף את כדור הארץ פעמיים. כידוע, כלי הדם הקטנים ביותר נקראים נימים. יש לנו 19 מיליארד מהם בגופנו. אלה כלי החיים וכמו-כן, כפי שאראה לכם, הם גם יכולים להיות כלי המוות. עובדה יוצאת דופן אודות כלי הדם, היא שיש להם את היכולת להסתגל לסביבה בה הם גדלים. לדוגמא, בכבד הם יוצרים ערוצים לטיהור הדם. בכבד, הם מצפים את שקי האוויר לחילוף גזים. בשריר, הם לולייניים, כך שהשרירים יכולים לפעול מבלי לעצור את הזרימה. ובעצבים, הם נמצאים לאורכם כמו קווי מתח, כדי לשמרם חיים. את מרבית כלי הדם האלה אנו מקבלים כאשר אנחנו עדיין ברחם. המשמעות היא, שכבוגרים כלי דם לא גדלים בדרך כלל, למעט מספר נסיבות מיוחדות. אצל נשים, כלי דם גדלים כל חודש כדי לבנות את רירית הרחם. בזמן הריון, הם בונים את השלייה, שמחברת את האם והעובר. ולאחר פציעה, כלי דם צומחים מתחת לצלקת במטרה לרפא את הפצע. וכך זה נראה למעשה. מאות כלי דם הגדלים לעבר מרכז הפצע.

כך שלגוף יש את היכולת לווסת את כמות כלי הדם שנוכחים בכל רגע נתון. וזה נעשה באמצעות מערכת אלגנטית ומורכבת של איזונים ובלמים, לגירוי ולעיכוב של האנגיוגנזה, כך שכאשר אנחנו צריכים פרץ קצר של כלי דם, הגוף יכול לעשות זאת ע"י שחרור חומרי גירוי, חלבונים הנקראים גורמי אנגיוגנזה שפועלים כדשן טבעי ומגרים כלי דם חדשים לנבוט. כאשר כלי הדם העודפים האלה לא נדרשים יותר, הגוף גוזם אותם חזרה למצב הבסיס באמצעות מעכבים טבעיים של אנגיוגנזה. כעת, ישנם מצבים בהם אנחנו מתחילים מתחת לרמת הבסיס, ואנחנו צריכים לגדל יותר כלי דם כדי לחזור לרמת הבסיס. למשל אחרי פציעה. הגוף יכול לעשות זאת, אבל רק עד לרמה הנורמלית, שנקבעה מראש.

אבל כעת אנו יודעים, שעבור מספר מחלות, יש פגם במערכת, והגוף לא יכול לגזום את כלי הדם העודפים או לא יכול לגדל מספיק חדשים במקום המתאים, בזמן המתאים. במקרים אלא, האנגיוגנזה יוצאת מאיזון. וכאשר האנגיוגנזה יוצא מאיזון, מגוון מחלות יכול להופיע. למשל, מחסור באנגיוגנזה, מחסור בכלי דם, גורם לפצעים שלא מגלידים, התקפי לב, רגליים ללא זרימת דם, מוות משבץ מוחי, ונזק עצבי. ומהצד השני, עודף באנגיוגנזה, עודף בכלי דם, מניע מחלות. אנחנו רואים את זה בסרטן, עיוורון, דלקת פרקים, עודף משקל, ומחלת אלצהיימר. בסה"כ יש יותר מ 70 מחלות עיקריות, הפוגעות בלמעלה ממיליארד אנשים בכל העולם, שנראות על פני השטח שונות זו מזו, אך למעשה 86 00:03:23,000 –> 00:03:25,000 אנגיוגנזה לא תקינה אנגיונזה לא תקינה היא המכנה המשותף של כולן. התובנה הזאת מאפשרת לנו לתפוס בדרך חדשה את הדרך שבה אנחנו ניגשים למחלות אלה ע"י שליטה באנגיוגנזה.

כעת, אתמקד בסרטן מאחר ואנגיוגנזה היא סימן היכר 94 00:03:41,000 –> 00:03:43,000 של כל סוג של סרטן. של כל סוג של סרטן. אז נצא לדרך. הנה גידול, כהה, אפור, מאסה מאיימת הגדלה בתוך המוח. תחת המיקרוסקופ, אתם רואים מאות כלי דם חומים מוכתמים, נימים שמזינים את תאי הסרטן, ע"י הספקת חמצן ומזון. אבל סרטן אינו מתחיל בדרך זאת. למעשה, סרטן לא מתחיל עם הספקת דם. זה מתחיל כקני תאים קטנים ומיקרוסקופיים שיכולים לגדול רק לגודל של חצי ממ"ק בגודל. זה הגודל של חודו של עט כדורי. ואז אינם יכולים לגדול יותר, בגלל היעדר הספקת דם, מאחר ואין להם מספיק חמצן או חומרים מזינים.

למעשה, ככל הנראה, אנחנו יוצרים גושים סרטניים מיקרוסקופיים כל הזמן בגופנו. ניתוחים שלאחר המוות באנשים שמתו בתאונות דרכים מראים של 40% מהנשים בין הגילאים 40 ו-50 יש כאלה גושים סרטניים בחזה. ולכ 50% מהגברים בין הגילאים 50 ו-70 יש גושים סרטניים מיקרוסקופיים בערמונית. וכמעט ל 100% מאיתנו עד שנגיע לגילאי ה-70 יהיו גושים סרטניים מיקרוסקופיים בבלוטת התריס. עם זאת, ללא הספקת דם, מרבית הגושים לא יהיו לעולם מסוכנים. ד"ר יהודה פולקמן, מורי, והחלוץ בתחום האנגיוגנזה, כינה אותם "סרטן ללא מחלה".

אז, היכולת של הגוף לאזן אנגיוגנזה, כאשר היא פועלת כהלכה, מונעת מכלי דם להאכיל את הגושים. וזה הופך להיות אחד ממנגנוני ההגנה הכי חשובים שלנו כנגד מחלת הסרטן. למעשה, אם אתה חוסם אנגיוגנזה ומונע מכלי דם מלהגיע לתאים סרטניים, הגוש פשוט אינו יכול לגדול. אבל, במידה ואנגיוגנזה מתרחשת, הגושים יכולים לגדול ללא גבולות. למעשה, זאת הדרך שגוש הופך מהיותו לא מזיק, לקטלני. תאים סרטניים יכולים לעבור מוטציה ולהשיג את היכולת לשחרר הרבה מגורמי האנגיוגנזה, הדשן הטבעי, ולהטות את הכף לטובת כלי דם שחודרים לתוך הגוש. וברגע שכלי דם חודרים לתוך הגוש, הוא יכול להתרחב ולחדור לרקמות מקומיות. אותם כלי-דם שמאכילים גידולים, מאפשרים לתאים סרטניים להתפשט לגרורות. למעשה, שלב מאוחר זה של סרטן הוא השלב בו סביר שיאובחן, כאשר האנגיוגנזה כבר הופעלה, ותאי סרטן מתפשטים בפראות.

אם אנגיוגנזה היא נקודת המפנה בין סרטן לא מזיק לסרטן מזיק, אז, חלק עיקרי של מהפכת האנגיוגנזה הוא גישה חדשה לטיפול בסרטן ע"י ניתוק הספקת הדם. אנחנו מכנים את הטיפול הזה: "אנטי-אנגיוגנזה", והוא שונה לחלוטין מכימותרפיה מאחר והוא בוחר במכוון את כלי הדם שמאכילים את הגושים. ואנחנו יכולים לעשות זאת מאחר שכלי הדם בגושים הם שונים מכלי דם בריאים ורגילים שאנחנו רואים בכל מקום בגוף. הם לא נורמליים; הם בנויים בצורה רעועה; ומאחר שכך, הם פגיעים מאוד לטיפול שמכוון אליהם. למעשה, אנחנו נותנים לחולי סרטן תרופה אנטי-אנגיוגנטית הנה, תרופה ניסיונית לגליומה, סוג של סרטן הפוגע במוח, אתם יכולים לראות את השינוי הדרמטי שמתחולל כאשר הגוש מורעב. הנה אישה עם סרטן השד שמטופלת באווסטין, תרופה אנטי-אנגיוגנטית, שאושרה ע"י ה FDA (מנהל התרופות והמזון האמריקאי). אתם יכולים לראות שההילה של זרימת הדם נעלמה לאחר הטיפול.

ובכן, הראיתי לכם כיצד שני סוגים שונים מאוד של סרטן מגיבים לטיפול אנטי-אנגיוגנטי. אז, לפני כמה שנים, שאלתי את עצמי, "האם אנחנו יכולים לקחת את זה שלב קדימה "ולטפל בסוגי סרטן אחרים "גם בחיות אחרות?" הנה, כלב בוקסר בן 9, המכונה מילו שהיה לו גידול אגרסיבי המכונה ניורו-פיברומה ממאירה הגדל על כתפו. הוא פלש לתוך ריאותיו. הווטרינר נתן לו רק שלושה חודשים לחיות. אז יצרנו קוקטייל של תרופות אנטי-אנגיוגנטיות שאפשר היה לערבב לתוך מזון הכלב וכמו כן קרם אנטי-אנגיוגנטי שניתן היה למרוח על פני הגידול. ותוך מספר שבועות של טיפול, הצלחנו להאט את הגידול של הסרטן כך שהצלחנו בסופו של דבר להאריך את חייו פי ששה ממה שהווטרינר חזה בתחילה, וזאת באיכות חיים טובה.

לאחר מכן טיפלנו ביותר מ-600 כלבים. יש לנו בערך 60% תגובה, ושיפרנו את ההישרדות של חיות מחמד אלה שהיו לקראת המתה. אז אראה לכם מספר דוגמאות אפילו יותר מעניינות. הנה דולפינה בת 20 הגרה בפלורידה, היו לה נגעים בפיה שבמהלך שלוש שנים, התפתחו לסרטן קשקש פולשני. אז יצרנו משחה אנטי-אנגיוגנטית. מרחנו אותה על הסרטן שלוש פעמים בשבוע. תוך שבעה חודשים הסרטן נעלם לגמרי, והביופסיות היו נורמליות.

הנה סרטן שגדל על השפה של סוס ושמו גינס. זהו סוג מאוד מאוד מסוכן של סרטן הנקרא אנגיוסרקומה. המחלה התפשטה כבר לבלוטות הלימפה, כך שהשתמשנו במשחה אנטי-אנגיוגנטית לעור עבור השפה וקוקטייל לפה, כדי שנוכל לטפל מבפנים וגם מבחוץ. לאחר תהליך של שישה חודשים, הוא החלים לחלוטין. הנה הוא כאן לאחר שש שנים, גינס, עם הבעלים המאוד מאושרים שלו.

(מחיאות כפיים)

כעת, בבירור, טיפול אנטי-אנגיוגנטי יכול לפעול למגוון רחב של מחלות סרטן. ולמעשה, הטיפולים החלוציים הראשונים, לאנשים, כמו גם לכלבים כבר זמינים. יש 12 סוגי תרופות ל-11 סוגי סרטן, אבל השאלה האמיתית היא: עד כמה הם טובים בפרקטיקה? הנה מידע מטיפול בחולים משמונה סוגים של סרטן. העמודות מסמנות זמן הישרדות כפי שהיה בתקופה, שהטיפולים הזמינים היו רק כימותרפיה, ניתוח או הקרנה. אבל החל משנת 2004, כשטיפולים אנטי-אנגיוגנטים נהיו זמינים, ובכן, אתם יכולים לראות שיש בין 70% ל 100% שיפור בהישרדות לאנשים עם סרטן כליה, מיילומה נפוצה, סרטן המעי הגס, וגידולים ברקמת המשתית של מערכת העיכול. זה מרשים. אבל לסוגי גידולים וסרטן אחרים, השיפורים היו צנועים.

אז התחלתי לשאול את עצמי, "למה ההצלחה שלנו מוגבלת?" התשובה, עבורי, היא ברורה; אנחנו מטפלים בסרטן בשלב מאוחר מדי במשחק, כאשר הוא כבר התבסס, ובמקרים רבים, התפשט או הפיץ גרורות. כרופא, אני יודע שברגע שמחלה מגיעה לשלב מתקדם, השגת החלמה יכולה להיות קשה, אם לא בלתי-אפשרית. אז חזרתי לביולוגיה של אנגיוגנזה והתחלתי לחשוב: האם התשובה לסרטן יכולה להיות במניעת אנגיוגנזה? בכך שננצח את הסרטן במשחק שלו, כך שהסרטן לעולם לא יהיה מסוכן? זה יכול לסייע לאנשים בריאים וגם לאנשים שכבר נצחו את הסרטן פעם או פעמיים ורוצים למצוא דרך למנוע את הישנות המחלה. אז כדי לחפש דרך למנוע אנגיוגנזה בסרטן, הסתכלתי על הגורמים לסרטן. ומה שממש סקרן אותי, היה שראיתי שתזונה מסבירה 30-35% ממחלות הסרטן הנגרמות מגורמים סביבתיים.

עכשיו, מתבקש לחשוב מה אפשר להוריד מהתזונה שלנו, מה להוציא, להרחיק. אבל למעשה, נקטתי בגישה הפוכה לגמרי והתחלתי לשאול: מה נוכל להוסיף לתזונה שלנו שהוא אנטי-אנגיוגנטי באופן טבעי, שיכול לשפר את מערכת ההגנה הטבעית של הגוף ולהכות בכלי הדם שמזינים את הסרטן? במילים אחרות, האם אנחנו יכולים לאכול כך שנרעיב את הסרטן? ובכן, התשובה היא כן. ואני הולך להראות לכם כיצד. החיפוש שלנו הוביל אותנו לשוק, לחווה ולתיבת התבלינים, מאחר שגילינו שאמא טבע שילבה מספר גדול של מזונות, משקאות ועשבי מרפא עם מעכבי אנגיוגנזה טבעיים.

הנה מערכת ניסיונית שפיתחנו. במרכז יש טבעת עם מאות כלי דם שגדלים החוצה בצורת כוכב. אפשר להשתמש במערכת הזאת כדי לבחון מוצרי מזון בריכוזים שניתן להשיג ע"י אכילה. בואו אראה לכם מה קרה כאשר הכנסנו תמצית של ענבים אדומים. החומר הפעיל הוא רסבראטרול, המצוי גם ביין אדום. חומר זה מעכב אנגיוגנזה חריגה ב 60%. הנה מה שקרה כאשר הוספנו תמצית מתותים. זה מנע בעוצמה אנגיוגנזה. זאת תמצית מפולי סויה. והנה הרשימה המתארכת של מזונות ומשקאות אנטי-אנגיוגנטיים שעניינו אותנו במחקר. עבור כל סוג מזון, אנחנו מאמינים שיש עוצמות שונות במינים ובזנים שונים. אנחנו רוצים למדוד זאת במטרה, ובכן, כאשר אתה אוכל תות או שותה תה, מדוע לא לבחור את זה שמשפיע ביותר על מניעת סרטן.

הנה ארבעה סוגים שונים של תה שניסינו. כולם מצויים, יסמין סיני, תה יפני, ארל גריי ותערובת מיוחדת שאנחנו הכנו. כפי שניתן לראות בקלות, זני התה שונים במידת השפעתם ממעט להרבה. אבל מה שמגניב הוא שחיבור של שניים עם השפעה מעטה, השילוב, התערובת, משפיע יותר מכל אחד בנפרד. זה אומר שיש סינרגיה של מזון.

הנה עוד מידע מהניסויים שלנו. במעבדה אנחנו מדמים אנגיוגנזה של גוש מיוצג כאן בעמודה שחורה. ובעזרת מערכת זאת, אפשר לבחון את הפוטנציה של תרופות סרטן. ככל שהעמודה קצרה, פחות אנגיוגנזה, שזה טוב. וכאן כמה סוגי תרופות שהיו משויכות לצמצום הסיכון לסרטן אצל בני אדם. סטטינים, תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות וכמה אחרים, מונעים גם אנגיוגנזה. וכאן גורמי התזונה מתחרים בהצלחה בתרופות האלה. אתם יכולים לראות בבירור שהם עומדים ברשות עצמם, ובחלק מהמקרים, יותר משמעותיים מהתרופות עצמן. סויה, פטרוזיליה, שום, ענבים, גרגרי יער, כך שאני יכול ללכת הביתה ולבשל ארוחה טעימה בעזרת מרכיבים אלה. דמיינו אם היינו יכולים לייצר את מערכת הדירוג הראשונה בעולם שבעזרתה מדרגים מזונות לפי תכונות האנטי-אנגיוגנזה מונעות הסרטן. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כרגע!

הראיתי לכם הרבה מידע ממעבדה והשאלה האמיתית היא: מה הראיות באנשים שאוכלים מזונות המצמצמים אנגיוגנזה בסרטן? ובכן, הדוגמא הכי טובה שאני מכיר היא מחקר של 79 אלף גברים, שנמשך מעל 20 שנה, ובו נמצא שגברים שצרכו עגבניות מבושלות פעמיים או שלוש בשבוע צמצמו בעד 50% את הסיכון לחלות בסרטן הערמונית. כעת, אנחנו יודעים שעגבניות הם מקור טוב לליקופן, וליקופן הוא אנטי-אנגיוגנטי. אבל, מה שיותר מעניין במחקר זה הוא שלגברים שכן חלו בסרטן הערמונית, מתוך אלה שאכלו יותר מנות של רוטב עגבניות היו פחות כלי דם המזינים את הסרטן. כך שמחקר אנושי זה הוא דוגמא עיקרית של האופן בו חומרים אנטי-אנגיוגנטיים המצויים במזון ונצרכים ברמות פרקטיות יכולים להשפיע על הסרטן. כעת אנחנו חוקרים את התפקיד של תזונה בריאה עם Dean Ornish, UCSF ואוניברסיטת Tufts את התפקיד של תזונה בריאה זאת על סממנים של אנגיוגנזה שניתן למצוא בזרם הדם.

כעת, ברור שלדברים שהצגתי בפניכם ישנן השלכות מרחיקות לכת, אפילו מעבר למחקר סרטן. משום, שאם אנחנו צודקים, זה יכול להשפיע על חינוך צרכנים, שירותי מזון, רפואה ציבורית ואפילו על תעשיית הביטוח. למעשה מספר חברות ביטוח התחילו לחשוב באופן הזה. ראו את הפרסומת הזאת מהצלב הכחול של מינסוטה. לאנשים רבים מסביב לעולם, מניעת סרטן תזונתית יכולה להיות הפתרון הפרקטי היחיד, מאחר ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו תרופות מצילות חיים יקרות, אבל כל אחד יכול ליהנות מדיאטה בריאה המתבססת על יבול מקומי ובר קיימא, שהוא אנטי-אנגיוגנטי.

כעת, לבסוף, דיברתי איתכם על מזון, ודיברתי איתכם על סרטן, אז יש רק עוד מחלה אחת שאני רוצה לדבר איתכם עליה, והיא השמנת יתר. מאחר ומסתבר שרקמת שומן, תלויה מאוד באנגיוגנזה. וכמו גידול, שומן גדל היכן שכלי הדם גדלים. אז השאלה היא: האם נוכל לכווץ שומן ע"י חיתוך של הספקת הדם? העקומה העליונה מראה את משקל הגוף של עכבר עם נטייה גנטית להשמנת יתר שאוכל ללא הפסקה, עד אשר נעשה כמו כדור הטניס השעיר הזה. למטה, עקומה של משקל של עכבר רגיל.

אם נותנים לעכבר המשמין מונעי אנגיוגנזה, הוא מאבד משקל. כאשר עוצרים את הטיפול, הוא עולה במשקל בחזרה. מחזירים את הטיפול והוא מאבד את המשקל שוב. מפסיקים את הטיפול והוא עולה שוב במשקל. למעשה, אפשר לחזור על המחזור למעלה ולמטה פשוט ע"י מניעת אנגיוגנזה. ייתכן שלגישה הזאת למניעת סרטן יהיה גם יישום למניעת השמנת יתר. הנקודה המעניינת באמת בענין זה, היא שאנחנו לוקחים את העכברים המשמינים וגורמים להם לאבד משקל רק עד למשקל העכבר הנורמלי, שאמור היה להיות. במילים אחרות, אנחנו לא יכול ליצור עכבר דוגמן-על. (צחוק) וזה מדבר על הגלגול של אנג'יגנזה בוויסות נקודות בקרה בריאות.

אלברט זנט-גיורגי אמר פעם, "גילוי מורכב מראיה של מה שכולם ראו, "ומחשיבה שאיש לא חשב." אני מקווה ששכנעתי אתכם שעבור מחלות כמו סרטן, השמנת יתר ומצבים אחרים, יש פוטנציאל גדול בתקיפת המכנה המשותף, אנגיוגנזה. וזה מה שהעולם צריך, לדעתי. תודה.

(מחיאות כפיים)

ג'ון כהן: אז תרופות אלה אינן בדיוק בזרם העיקרי של הטיפול בסרטן כרגע. עבור מי שיש כרגע סרטן, מה היית ממליץ? האם אתה ממליץ לרכוש טיפול זה עבור חולי סרטן?

ויליאם לי: יש כמה טיפולים אנטי-אנגיוגנטיים, שאושרו ע"י ה FDA. אבל אם אתה חולה סרטן, או עובד או מייעץ לחולה, אתה צריך לשאול אודותם. בנוסף, יש הרבה ניסויים קליניים. קרן אנדריו [לא ברור] עוקבת אחר 300 חברות, ויש בסביבות 100 תרופות נוספות בקנה. אז תשקול את המאושרות, חפש אחר ניסויים קליניים, ומעבר למה שהרופא יכול לעשות עבורך, אנחנו צריכים לשאול מה אנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו. אחד מהנושאים שאני מדבר עליהם הוא שאנחנו יכולים להעצים את עצמנו ע"י עשייה של הדברים שהרופאים לא יכולים לעשות עבורנו, וזה להשתמש בידע ולפעול. אם אמא טבע נתנה לנו מספר רמזים, אנחנו חושבים שעשוי להיות עתיד חדש בערך של מה שאנחנו אוכלים. ומה שאנחנו אוכלים הוא באמת הכימותרפיה שלנו שלוש פעמים ביום.

ג'ון כהן: נכון. לאורך קווים אלה, עבור אנשים שעשויים להיות להם גורמי סיכון לסרטן, האם תמליץ לנקוט טיפול כלשהו של מניעה או פשוט לנקוט את התזונה הנכונה עם הרבה רוטב עגבניות?

ויליאם לי: ובכן, את יודעת, יש שפע עדויות אפידמיולוגיות. אני חושב שבעידן המידע, לא צריך הרבה כדי להגיע למקור מוסמך כמו PubMed, הספריה הלאומית של הרפואה, לחפש אחר מחקר אפידמיולוגי עבור צמצום סיכוני סרטן מבוססים על תזונה ומבוססים על תרופות נפוצות. וזה ללא ספק משהו שכל אחד יכול לחפש.

ג'ון כהן: אוקיי, ובכן, תודה רבה לך.

(מחיאות כפיים)

:קטגוריותבריאות

איך מנציחים עם עוגיות

איך מנציחים עם עוגיות אדם אהוב

עוגיות האגוזים הנצחיות של סבתא אידה

עוגיות האגוזים של אידה קליינמן המנוחה היו כה מופלאות, עד שהמתכון להכנתן נחקק על מצבת הקבר שלה. ילנה ויינברג שוחחה עם בנה של אידה, נכנסה למטבח – ויצאה עם קופסת גן עדן קטנה (וגם עם מתכון נוסף של אידה: עוגת תפוחים ללא סוכר)

צילום: ילנה ויינברג

כבשו את פייסבוק. עוגיות האגוזים של אידה (צילום: ילנה ויינברג )

צילום: יוסי קליינמן

העיתונאים לא מפסיקים להתקשר. המצבה עם המתכון (צילום: יוסי קליינמן )

הבצק נמדד עם סרגל. אידה קליינמן ובעלה ישעיהו

צילום: יוסי קליינמן

חותכים מיד כשמוציאים מהתנור. העוגיות (צילום: יוסי קליינמן )

יוסי קליינמן כבר רגיל שפונים אליו בקשר לעוגיות.

כשהתקשרתי אליו לא הייתי צריכה להסביר הרבה; הייתי צריכה לומר רק "אשמח לשמוע קצת על העוגיות של אמך המנוחה".

אמא של יוסי היא אידה קליינמן, עקרת בית וסבתא אהובה, שהלכה לעולמה בקיץ 2010. ילדיה, יוסי קליינמן וחיה גינת, חיפשו דרך ייחודית להנציח אותה, ויצרו לזכרה את המצבה הבלתי נשכחת, הנושאת את מתכון העוגיות שנהגה להכין.

עוד מתכוני עוגיות ב-Xnet:

הסיפור הלא שגרתי על מתכון העוגיות של סבתא אידה התפרסם לא פעם, ובסיבוב האחרון גרף לייקים רבים בפייסבוק. בכל סיבוב תקשורתי כזה, מתקשרים העיתונאים אל קליינמן, שלא מתעייף מלספר על אמו המנוחה.

"אמא היתה בשלנית דייקנית ופדנטית", הוא אומר. "כשהכינה עוגה, אבא נאלץ לעמוד לידה עם סרגל, למדוד את הבצק ולוודא שיתאים בול לתבנית". עם זאת, כמו הרבה בשלנים ביתיים היא לא ידעה להגדיר כמויות מדויקות במתכוניה – מה שהוציא לה שם של "סרבנית מתכונים" השומרת אותם בסודי סודות.

עוגיות האגוזים היו מהפינוקים האחרונים שסבתא אידה הכינה למשפחתה ולשכניה בחודשים האחרונים לחייה. "היא נהגה להכין כמויות גדולות ולחלק לכולם. הילדים של השכנים אהבו אותה עד כדי כך שקראו לה 'הסבתא השלישית' שלהם", מספר קליינמן. כדי לשמר את המתכון המקורי, התעקש קליינמן לרשום את המרכיבים ולהכין את העוגיות בדיוק על פי ההוראות.

כיום, אין אירוע שקליינמן מגיע אליו בלי העוגיות. "אני נזכר באמא בכל פעם שאני מכין אותן. העוגיות כל כך אהובות, שאני מרגיש שכולם מצפים ממני להביא אותן", הוא אומר.

קל – ומאוד טעים

אחרי הקדמה כה נוגעת ללב, לא יכולתי שלא לנסות ולהכין את העוגיות המפורסמות בעצמי. המתכון אמנם חייב ביקור מיוחד בסופר (אני לא שומרת קונפיטורת תות, אגוזי פקאן ורחת לוקום במזווה), אבל הוא פיצה על כך בקלות ההכנה, ובסופו של דבר – גם בטעם.

לקראת סיום ההכנה – מומלץ להרחיק את דיירי הבית מהתנור.

מרכיבים (כ-40 עוגיות)

לבצק

  • 200 גרם חמאה
  • 1 חלמון
  • 1 גביע שמנת חמוצה
  • 1/2 2 כוסות (350 גרם) קמח תופח

למלית

  • 300 גרם קונפיטורה תות
  • 150 גרם אגוזי פקאן טחונים
  • 4 כפות סוכר וניל
  • 1 כפית קינמון
  • כמה קוביות רחת לוקום חתוכות למלבנים דקים

לקישוט

  • אבקת סוכר

אופן ההכנה

  1. מערבבים היטב את כל חומרי הבצק, למעט הקמח. לאחר שמקבלים תערובת אחידה מוסיפים את הקמח בהדרגה, תוך לישה. לשים רק עד שמתקבל בצק אחיד. עוטפים את הבצק בפלסטיק נצמד ומכניסים למקרר לשעה.
  2. מחממים את התנור ל-180 מעלות. מרפדים את תבנית התנור בנייר אפייה.
  3. מקמחים קלות את משטח העבודה. מחלקים את הבצק לארבעה חלקים. מרדדים כל חלק בתורו למלבן שגודלו קטן במקצת מזה של תבנית התנור, ומורחים שכבה דקה של קונפיטורה. מפזרים מעל מתערובת האגוזים, סוכר וניל וקינמון בשכבה דקה.
  4. מסדרים שורה של פרוסות רחת לוקום סמוך לאחת מצלעותיו הקצרות של המלבן, ומגלגלים לגלילה.
  5. אופים כ-30 דקות, עד שהמאפים מזהיבים.
  6. פורסים את העוגיות באלכסון, בעודן חמות. לאחר שהן מתקררות מפזרים עליהן אבקת סוכר.

עוגת תפוחים ללא סוכר של סבתא אידה

בנוסף למתכון העוגיות המפורסמות, זכיתי לקבל גם מתכון של עוגת תפוחים ללא סוכר. גם המתכון הזה מאוד פשוט ואי אפשר לפספס אתו.

מרכיבים

לבצק

  • 1/2 2 כוסות (350 גרם)קמח תופח
  • 1 מכל (250 מ"ל) שמנת חמוצה
  • 200 גרם חמאה
  • 1 חלמון ביצה

למילוי

  • ממתיק נוזלי בכמות השווה ל-1/2 כוס סוכר
  • מיץ מ-1/2 לימון
  • 1 כפית קינמון
  • 5-4 תפוחי עץ מזן גרנד אלכסנדר, מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות
  • כמה כפות פירורי לחם

אופן ההכנה

  1. מערבבים את כל מרכיבי הבצק. מכסים את הקערה ומניחים במקרר לחצי שעה.
  2. מחממים את התנור ל-180 מעלות. מרפדים תבנית בנייר אפייה.
  3. מערבבים בקערה את הממתיק, מיץ הלימון והקינמון. מוסיפים את תפוחי העץ, מערבבים ומשרים כשעה (יש לערבב מדי פעם).
  4. מקמחים קלות את משטח העבודה. מחלקים את הבצק לשניים.
  5. מרדדים חלק אחד לעלה בגודל תבנית האפייה ומניחים בתבנית. מפזרים על הבצק מעט פירורי לחם ואת תפוחי העץ. מטפטפים מעט מהנוזלים שנותרו בקערה.
  6. מרדדים את המחצית השנייה של הבצק ומכסים באמצעותה את המילוי. לחלופין, אפשר לחתוך את הבצק לרצועות ולהניח אותם על המילוי בדוגמת שתי וערב.
  7. אופים כ-30 דקות, עד שהבצק מזהיב.

פורסם ב- Xnet ידיעות אחרונות

:קטגוריותשונות

אוניברסיטת היחפנים בהודו

ברג'סטן, הודו, ישנו בית ספר יוצא מן הכלל אשר מלמדים כפריים וכפריות – רבים מהם אנאלפבתים – כיצד להיות מהנדסים סולארים, בעלי מלאכה, רופאי שיניים ורופאים עבור הכפרים שלהם. בית הספר נקרא 'מכללת היחפנים' והמייסד שלו, בנקר רוי, מסביר כיצד הוא פועל

:קטגוריותשונות

מבצע ערצב 19 באוויר

במלאות שלושים שנה למלחמת לבנון הראשונה משדר מיוחד של מבט שני – מבצע ערצב 19 של חיל האויר בסוריה. מרתק ומעניין מאד – חובה לצפות ולהקשיב.

חלק א



חלק ב

:קטגוריותאקטואליה

הבזאר של המזרח התיכון

פרופ' משה שרון

"אנחנו ערבים. אנו מקדימים ומאחרים; אנו מוסיפים וגורעים, אך אין אנו מתכוונים בכך לשקר."

ביום 25 בדצמבר 1977, מיד בתחילת המו"מ לשלום בין ישראל למצרים באסמאעיליה, ניתנה לי ההזדמנות לנהל שיחה קצרה עם נשיא מצרים מחמד אנוואר סאדאת.

"אמור לראש הממשלה שלך," הוא אמר, "שזהו שוק. הסחורה יקרה."

סיפרתי זאת לראש ממשלתי (מנחם בגין ז"ל) ואולם הוא וכל מנהלי המו"מ שבאו אחריו (ואלה שלפניו), נכשלו בציות לחוקי הבזאר.

אך לא רק הם; הכישלון היה מנת חלקן של כל ממשלות ישראל, ושל התקשורת כולה.

כל פעם, מחדש, מצאו כולם את עצמם מופתעים מכך, שהערבים אינם מקיימים הסכמים שהם חתמו עליהם.

פעם אחר פעם סירבו מנהלי המו"מ הישראלים ללמוד מהניסיון וחזרו על אותן השגיאות, ששִיעבדו את ישראל לחוקי משחק שנקבעו על-ידי הערבים.

ב-4 במרס 1994, פירסמתי בעיתון "ג'רוסלם פוסט" מאמר ושמו "טירונים בניהול מו"מ", שאפשר להדפיסו היום מחדש בשינויים מזעריים של כמה שמות.

האירוע שהביא אותי לכתוב את המאמר היה חתימת "הסכם קהיר" עם יאסר ערפאת, שכבר הוכיח אחרי "הסכם אוסלו" שחתימתו אינה שווה, לא רק את הנייר שעליו חתם אלא גם את הדיו בעט הכדורי שלו

ועוד פחות מכך שווה המילה שלו.

ואז, כפי שקרה בכל הסכם, ישראל מצאה עצמה מופתעת, שההסכמות שהיא חתמה עליהן נעשו בסיס לדרישות ערביות חדשות.

זה לא רק מראה שהערבים הם אמנים בדיפלומטיה של בזאר, אלא גם, ובעיקר, שלישראלים אין שום מושג איך לנהל דיפלומטיה כזו.

בדיפלומטיה של בזאר מזרח תיכוני מקיימים הסכמים לא מפני שחותמים עליהם אלא מפני שקיימים תנאים הכופים אותם.

יתר על כן, בסיכסוך בין ישראל למדינות ערב קיימת בעיית יסוד שאינה מאפשרת עסקה כלל.

הבעיה היא שהישראלים מצד אחד והערבים מצד שני אינם מדברים על אותה סחורה.

הישראלים מבקשים לקנות שלום המבוסס על הכרה ערבית-מוסלמית בישראל כמדינה יהודית עצמאית הזכאית להתקיים במזה"ת;

ומנגד הערבים מציעים להשמיד את המדינה היהודית, להמיר אותה במדינה ערבית ולהיפטר מיהודֶיהָ.

הערבים מעולם לא הסתירו את היעד הזה. הוא מופיע בסדר היום הרשמי של כל המדינות הערביות, מעוגן במסמכים החוקתיים של הפלשתינים ומקבל ביטוי יומיומי בכלי התקשורת הערבים בפרט והמוסלמים בכלל

והוא המניע של כל המלחמות של הערבים נגד ישראל.

כדי להגשים את שאיפתם, בד בבד עם יציאתם לשדה הקרב, הערבים מקיימים בפעילותם המדינית את חוקי הבזאר, שבהם הם מומחים גדולים.

החוק החשוב ביותר אומר, שאם אתה מפגין את רצונך לרכוש סחורה מסויימת, הסוחר יעלה מיד את מחירה פי כמה וכמה, וככל שתראה רצון עז יותר כך גם יאמיר המחיר.

הסחורה שמדובר בה היא "שלום". ישראל יוצאת מגידרה להראות, כי רצונה העליון הוא לקנות אותה.

הערבים, בהתאם לכך, עושים את הרושם שהם למעשה מחזיקים במפתחות המחסנים של אותה סחורה נחשקת, בעוד שלמען האמת, מחסנים אלה ריקים לחלוטין.

לזכותם של הערבים ייאמר שהם כבר אמרו זאת בפרוש אינספור פעמים.

אלא שבמקרה זה היהודים גם איבדו את חוש השמיעה.

כל מי שעיניו בראשו ומצוי הוא אפילו באופן שטחי אצל המתפרסם בעיתונות הערבית, ושומע את הצהרות מנהיגי הערבים, המוסלמים הסונים, ועתה גם האיראנים השיעים,

יודע שהם אינם אפילו מעוניינים במחיר הטריטוריאלי שהיהודים רוצים כל כך לשלם עבור סחורה שאינה קיימת. לערבים אין עניין בטריטוריה.

טריטוריה, "שטחים כבושים", הם סוג של ריטואל אך לא יותר מזה.

אין ספור פעמים ניתנה לערבים, במיוחד לאלה הקרויים בעגה המקומית "פלשתינים" אפשרות לקבל טריטוריה ולהקים עליה מדינה. ב-1947 העניקה להם תוכנית החלוקה את רובה של ארץ ישראל.

הם יכלו להקים מדינה שאילו היתה קמה אז – ספק אם הייתי כותב היום את השורות האלה.

אילו רצו אז הערבים קרקע, הרי קיבלו ויכלו לקבל עוד הרבה ממנה. אך הם לא קרקע רצו אלא את מחיקת מדינת היהודים, תהא קטנה ככל שתהיה.

בין 1948 ל-1967 היתה בידי הערבים כל הטריטוריה שמעבר ל"קו הירוק" שהפך לפתע לגבול קודש.

מצרים שלטה בעזה, וירדן שלטה ביהודה ובשומרון שנקרא בפיה "הגדה המערבית" – ולא היה פוצה קול ומצפצף לא מצד הערבים "הפלשתינים" ולא מצד השמאל הישראלי ולא מצד אומות העולם

על כך שלא מקימים ל"פלשתינים" מדינה ברצועת עזה ובגדה המערבית. מקהלת חסידי המדינה הזו נוסדה רק לאחר ששטחים אלה באו תחת שלטון ישראל בעקבות מלחמה שיזמו הערבים במטרה לחסל את שיבת ציון.

נמצא אפוא שלא רק שהערבים אין להם "שלום" למכור אלא שהיהודים אצים רצים לשלם להם עבור לא כלום במטבע ("שטחים תמורת שלום") שלערבים אין עניין בה.

אך אין זה אומר שהערבים אינם מוכנים לקבל קרקע בחינם ובמיוחד כאשר הדבר משפר מאוד את יכולתם להשיג את מטרתם האמיתית.

הפתגם הערבי אומר: "מה שבא בחינם הרבה לקחת ממנו" (בערבית מדוברת: "אִלִּי בְּבַּלַאש כַּתֶּר מִנּוֹ").

בנוסף לעובדה שהערבים מוכנים לקבל ברצון נכסים של ממש ללא שום תמורה (ראה גירוש גוש קטיף, שהוא הדוגמה הקלאסית למשהו שניתן ב"בלאש"), הערבים מכירים היטב את חוכמת הבזאר ומפעילים במיומנות את חוקיו.

חוכמת הבזאר היא, שאם אתה פיקח למדי, והצד השני תמים או סכל או שני הדברים כאחד, אתה יכול למכור לא-כלום ולקבל תמורה גבוהה.

הערבים מוכרים מילים, הם חותמים הסכמים, הם מפזרים הבטחות ללא כיסוי (שאיש אינו מבקש אותו) ובינתיים מקבלים דמי קדימה נדיבים במזומנים.

הפלשתינים זכו בשטחים, בכסף, בשלטון עצמי, בכוח צבאי, בנשק, ובמעמד בינלאומי תמורת לא כלום, אך לפי כללי השוק הם ממשיכים לתבוע תשלומים נוספים, שכן הם מגלים שעל אף שפעילותם שקופה,

הצד השני, הישראלים, מתעלם ממנה: כמו כל קונה תמים בשוק, יצרו הישראלים לעצמם חזיון תעתועים, שנעשה להם התמונה הרצויה.

בבזאר לא תמצא מישהו שיהיה טיפש עד כדי כך שישלם תמורת דבר שאיש לא ראה מעולם, אבל הישראלים כל כך נלהבים לקנות את "סחורת השלום", עד שאפילו אינם רוצים לדעת משהו על חוקי השוק הערבי.

אחד החוקים החשובים בשוק הזה ידוע לכל סוחר מתלמד: במקח וממכר, האדם שמציג ראשון את תנאיו יהיה הצד המפסיד.

זה נכון לכל מו"מ אם זה בשוק או ליד שולחן המו"מ. מי שקלפיו גלויים חזקה עליו שיפסיד.

במסורת ההיסטורית האיסלאמית ישנו סיפור ידוע מאוד מאמצע המאה השביעית לספירה.

שני מתמודדים על הח'ליפות הסכימו למסור את חילוקי הדעות ביניהם לבוררים, אחד מכל צד.

הבורר שהיה ראשון לספר על פרטי ההסכם שגובש בשיחות הפסיד, שכן יריבו הכחיש בו במקום את כל הפרטים שחייבו אותו. סיפור מפורסם זה נעשה חוק זהב של ניהול מו"מ:

לעולם על תציג תוכנית, לעולם אל תהיה הראשון להציע דבר כלשהו, לעולם אל תהיה הראשון לספק מידע על עצמך או תוכניותיך.

בשיטה זו נהג סאדאת באופן קבוע במסגרת המשא-ומתן בין ישראל למצרים. לאחר כל פגישה הוא היה דוחק בראש ממשלת ישראל לצאת ראשון לעיתונות ולהציג את הפרטים עליהם הוסכם בפגישה.

לאחר מכן, כשהיה נשאל על-ידי העיתונאים הערבים אם אכן הפרטים נכונים הוא היה עונה ללא יוצא מן הכלל: "האם אני אמרתי? הוא (כלומר ראש ממשלת ישראל) אמר."

בעקבות דוגמה זו הבה נזכיר שוב לעצמנו את "הסכם קהיר" משנת 1994 (אף כי התאריך והמאורע אינם חשובים לצורך העניין. משגים הרי גורל מן הסוג הזה חוזרים על עצמם מאז פעמים רבות).

אחרי שההסכם "הושג" הופתעה ישראל לגלות שהוא נעשה מיד הבסיס לתביעות ערביות נוספות.

שר החוץ של ישראל חזר ארצה ונופף בשמחה בנייר שעליו "הוסכם" לפי הבנתו, אך הפלשתינים הודיעו מיד לכל, שהסכם לא הושג כלל ומה ששר החוץ הישראלי דיבר עליו היה בסך-הכול "רעיונות" ישראלים,

שהצד הפלשתיני דחה, כמובן.

מפתיעה ביותר היא התגובה הישראלית במקרים כאלה. בגלל הלהיטות להיאחז בכל דבר שמדיף ריח כמו "שלום" מגיב הצד הישראלי בכך שהוא תורם "הסברים" להתנהגות הערבים, ומוכיח קבל עם לא רק בורות ביחס לתרבות האחרת אלא גם טיפול בלתי מקצועי ביריב.

אחד ההסברים הפופולריים של פוליטיקאים ישראלים ושל התקשורת ברובה המכריע הוא שתגובה הערבית (המייצגת את האמת לאמיתה על המטרות האמיתיות של הערבים) היא "לשימוש פנימי".

זהו ביטוי קסם שפוטר את הערבים מכל אחריות לדבריהם, לחתימתם, להתחייבויותיהם. כביכול "שימוש פנימי" אינו נחשב במשהו, בעוד שלמען האמת דווקא ה"שימוש הפנימי" הוא האמיתי, ו"השימוש החיצוני" הוא נשק טקטי בלבד.

במשך הזמן למדו הערבים גם הם לקרוץ בעין ולהצדיק את אמירות האמת שלהם לעמיהם כ"שימוש לצרכים פנימיים".

ואילו הישראלים ששים ושמחים על אמירות השקר המקובלות בשוק הדיפלומטי של המזרח התיכון וגם מחלקים פרסים לאומרים אותן.

הסברים אחרים שהישראלים תורמים כדי להצדיק את מעשי מבקשי נפשם הם "הרגישות של הערבים לסמלים", "כבוד", "עניינים של רגשות" ועוד אמירות טיפשיות כאלה, אפילו מתנשאות משהו,

הנובעות בראש וראשונה מבערות והעלמת עין מן המציאות. האם לישראל אין "רגישויות"? האם אין לה "כבוד"? מה לכל זה ולמאבק הפוליטי המכריע את גורלה של אומה לדורות?

סחורת השלום במזרח התיכון קיימת רק במקום אחד – במחסניה של מדינת ישראל ובגנזיו של העם היהודי.

רק ישראל יכולה להציע את הסחורה הזאת בשוק של המזרח התיכון ומי שרוצה אותה יצטרך לשלם עבורה את מלוא המחיר.

צריך להפוך אפוא את היוצרות: אם הערבים רוצים שלום – הם צריכים לשלם עבורו בנכסים של ממש אשר ישראל זקוקה להם כדי להבטיח טוב יותר את קיומה.

נכסים אלה הם בראש וראשונה טריטוריות שישראל זקוקה להם כדי לקיים עומק אסטרטגי.

לא מדובר רק על השטחים שהערבים הפסידו במלחמת ששת הימים אלא בשטחים נוספים.

לא רק משום שהתוקפן אינו יכול לקבל חזרה שטחים שאבד כתוצאה מתוקפנותו – אלא משום שלשלום יש מחיר והערבים יצטרכו לשלם עבורו אם ירצו לקנותו מידי ישראל.

אינני מדבר על יהודה ושומרון וחבל עזה; על שטחים אלה תביעת הבעלות הישראלית היא מוחלטת וכבר נכתב הרבה על כך.

מעמדם נקבע בוועידת סן רמו (1920) אחרי מלחמת העולם הראשונה ומעולם לא נשתנה.

הכיבוש המצרי של עזה והכיבוש הירדני של יהודה ושומרון לא שינו את העובדה הבסיסית שאיזורים אלה הם חלק בלתי נפרד של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.

אני מדבר על סוריה שהפסידה את רמת הגולן בעקבות שתי תוקפנויות ברורות נגד ישראל ב-1967 וב-1973.

אני מדבר על מצרים שקיבלה את סיני במתנה גם היא לאחר שתי מלחמות תוקפניות נגד ישראל.

הבה נזכור: בעקבות מלחמת העולם השנייה איבדה גרמניה לפולין ולברית המועצות למעלה מ-41,000 מילין מרובעים וקלטה קרוב ל-12,000,000 פליטים גרמנים.

שטחים עצומים נקרעו ממזרחה של פינלנד (במיוחד חבל קרליה) על-ידי הרוסים, ומאות אלפי פינים גורשו מהם. לא יעלה על דעת איש לתבוע שטחים אלה חזרה או להחזיר את הפליטים וצאצאיהם למקומות מושבם הקודמים.

רק בחלק זה של העולם מתקיים מצב לא נורמלי כזה שבו יש שיתוף פעולה בין הערבים וגופים בינלאומיים שמטרתו גלויה לעין כל:

לקיים ללא סוף את התנאים בהם חבוי חורבנה של המדינה היהודית.

צא ולמד כלל קבע חשוב מן השוק של המזרח התיכון: לעולם אל תנהל משא-ומתן כשמולך עומדים שניים או יותר.

על כן, אל תלך לשאת ולתת במסגרת ועידות, אל תלך לגופים בינלאומיים, עמוד תמיד על כך שרק אתה והסוחר מולך מנהלים את המשא-ומתן.

הסחורה גלויה וכיוון שהיא שלך – הכפל את מחירה כמה וכמה מונים כדי שתוכל להסתדר עם "הנחות".

כאן המקום אפוא לסכם באופן ברור את מה שצריך לעשות אחרי מאה שנה של מיקחי טעות, אם יש מישהו בישראל שעדיין מקשיב.

קודם כל, להפסיק לדבר על "שלום".

במשך 100 שנים השתמשנו במילה זאת, מתחננים לערבים למכור לנו "שלום", והיינו מוכנים לשלם עבורו כל מחיר. קיבלנו לא כלום: לערבים אין "שלום" למכירה, אבל אנחנו שילמנו ועדיין אנו משלמים ביוקר.

על כן אומר שוב: מהיום והלאה אִמרו שישראל החליטה לסרב לקנות את ה"שלום" תוצרת ערב, משום שהוא אינו קיים כאופציה במדיניות הערבית כלפי ישראל.

במקום זאת ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית להשמיד את אויביה כל אימת שהיא חשה שאלה מאיימים עליה.

ישראל החליטה ליצור מציאות חדשה במזה"ת, שתִכפה על הצד הערבי לבקש שלום.

וכאשר הצד הערבי יבקש שלום, הוא גם יהיה חייב לשלם תמורתו.

ישראל חייבת למחוק מהמילון שלה לא רק את המילה "שלום" אלא גם את הביטויים כגון "מחיר השלום" או "שטחים תמורת שלום".

להלן כאשר ידובר ב"שטחים תמורת שלום" אלה יהיו שטחים שהערבים יצטרכו לשלם באמצעותם עבור השלום הישראלי – ולא ההיפך.

על כן, מעתה ואילך כל אימת שנגיע לדיון עם הערבים נדרוש תשלום עבור השלום. לא נשלם, משום שאיננו רוצים לקנות.

אם הם רוצים שלום – אנחנו נקבע את המחיר.

הם ישלמו אם יגיעו למסקנה שישראל חזקה עד כדי כך שאינם יכולים לעקור או להשמיד אותה. אם הערבים ישלמו – יקבלו שלום מטיב מעולה, אם אנו נשלם – נקבל לא כלום, במקרה הטוב, ומוות והרס לבטח.

מרגע זה ואילך, אם מישהו יבקש מממשלת ישראל לבוא עם "רעיונות", "תוכניות" "הצעות" התשובה צריכה להיות:

"אין לנו תוכניות ואין לנו הצעות." אין יותר "צעדים בוני אמון" מפני שעל סמך ניסיון ארוך אין אנו נותנים אמון בערבים, ועל כן עליהם החובה להציע "צעדים" כאלה.

למעשה, איננו רוצים לנהל מו"מ בכלל. אם הצד הערבי רוצה לנהל מו"מ שיציג הוא את "תוכניותיו" ו"רעיונותיו".

מלכתחילה ברור, כפי שאנו רואים בתוכניות כמו של הסעודים, למשל, ש"תוכניות" הצד השני ברמאות יסודן, רמאות של באזר שמטרתה ליצור התנאים לדחיקת ישראל אל מותה.

שכן כל "תוכנית" המאזכרת "חזרת פליטים" או "נסיגה לגבולות 67" אינה שלום אלא חורבן.

בכל מקרה, ומכל מקום, על-פי כללי הבזאר המזרח תיכוני, יהיו "רעיונות" אלה אשר יהיו – התגובה הישראלית המיידית תמיד צריכה להיות "בלתי קבילים".

הוא האמור בשימוש בכל מיני מונחים הנזרקים מדי פעם לחלל בשפה הערבית, שלפוליטיקאים (ורוב העיתונאים) הישראליים אין מושג מהי משמעותם האמיתית.

ביטויים כמו "הודנה" (הפסקת אש לתקופה מוגבלת) ו"תהדיה" (הרגעה) שייכים למילון המונחים שעניינם לטשטש את האמת הפשוטה שאומרת: לערבים יש מטרה אחת – להילחם כדי לנצח, גם אם בדרך הם צריכים לנוח קמעא.

מחר ייוולדו עוד ביטויים דומים מבית היוצר האינסופי של המילים מרובות המשמעים שהערבים אלופים בו והתקשורת בישראל ובעולם תלקק את שפתיה מתענוג.

עשרת הכללים

אם יגיע הזמן שישראל החזקה והמרתיעה תסכים לנהל מו"מ, הנה הם עשרת הכללים למנהלי המו"מ, בדיוק כפי שהגדרתי אותם בשנת 1994 וחזרתי ופרסמתי אותם מחדש ב-2006.

* קְנה מידע – לעולם אל תמכור. לעולם אל תהיה ראשון להציע דבר לצד השני. דִבּרתָ ראשון – הפסדת.

* תמיד תדחה; אל תסכים. לעולם השתמש באמירה: "זה לא מתקרב למינימום" והסתלק אפילו אלף פעמים משולחן המו"מ.

לקוח קשוח משיג מחירים טובים; זכור כיצד ברוב בורותה רדפה מדלין אולברייט, שרת המדינה של הגדולה במעצמות תבל, אחרי יאסר ערפאת שעזב את שולחן המשא-ומתן "בזעף", כשהיא זועקת בוכייה:

Mr. Arafat! Mr. Arafat!

* אל תהיה נחפז לבוא עם הצעות-נגד. תמיד יהיה הזמן לכך, תן לצד האחר לעשות תיקונים כתוצאה מלחץ "האכזבה" המוחלטת שלך. "סבלנות" הוא שם המשחק. אינך ממהר לשום מקום: "החיפזון מן השטן."

* הכן מראש תוכנית פעולה מלאה, מפורטת ביותר, עם קווים אדומים מוגדרים לחלוטין.

עם זאת, לעולם אל תראה את התוכנית שלך לגורם שלישי. היא תגיע ליריבך מהר יותר משאתה יכול להעלות בדעתך.

שקול את הצעות הצד השני מול תוכנית זו.

* לעולם אל תשנה את תוכניתך המפורטת כדי לפגוש את הצד האחר "באמצע הדרך". זכור, אין "אמצע הדרך".

גם לצד האחר יש תוכנית אב מפורטת. היה נכון לנטוש את המו"מ בכל רגע שאתה נתקל בעקשנות של הצד האחר.

* לעולם אל תשאיר משהו לא ברור. הימנע תמיד מ"ניסוחים יצירתיים" ומ"רעיונות יצירתיים", שזהו בדיוק מה שיריביך הערבים רוצים.

זכור שהערבים הם אומני השפה ולולייניה. מילים שמאחריהן אין כלום הם הספורט הלאומי הערבי.

* לעולם תן דעתך, שהצד האחר ינסה להערים עליך ע"י הצגת העניינים העיקריים כאילו הם פרטים חסרי חשיבות. אל תיפול למלכודת.

ראה בכל פרט כאילו הוא העניין החשוב ביותר. לעולם אל תדחה שום בעיה "למועד מאוחר יותר". אין מועד כזה. אם כך תנהג – תפסיד.

בכל יש לעסוק "כאן ועכשיו"; ותמיד זכור שיריבך מחפש כל העת סיבה לא לכבד הסכמים.

* אין מקום לרגשנות – לא בשוק ולא סביב שולחן הדיונים. במזה"ת "אינך משלם מכס על מילים."

מילים ידידותיות כמו גם התפרצויות של זעם, מגע פיזי כגון החזקת ידיים, נשיקות, הצמדת לחיים וחיבוקים – כולם תכסיסים מקובלים, ואין לפרשם כמייצגים מדיניות.

* היזהר מאמונות עממיות בקשר לערבים ולמזה"ת – "הכבוד הערבי" למשל. זכור! כבוד יש גם לך, והוא איננו פחות מן "הכבוד הערבי";

אין לכך ולא כלום עם העניינים הנידונים במו"מ. לעולם אל תעשה או תאמר דברים משום שמישהו אמר לך שזה "המנהג".

אם הצד הערבי יגלה שאתה משחק את האנתרופולוג הוא ינצל זאת.

* זכור תמיד, שמטרת המו"מ היא לצבור רווחים. עליך לשים לב שהמטרה היא לצבור את הרווחים הגדולים ביותר במושגים ריאליים:

נכסים פיזיים, ביטחונות, דמי קדימה וכן הלאה. זכור שכל הישג הוא נכס לעתיד, משום שתמיד יהיה "סיבוב נוסף".

לעשרת כללים אלה הוספתי עוד אחד:

* לעולם אל תישא ותיתן עם יותר מצד אחד ואל תערב גורמים נוספים, גם אם אלה נראים לך ידידותיים.

אין ידידות ביחסים בינלאומיים, יש רק אינטרסים; איש לא ישמור על האינטרסים שלך, גם לא אלה שאתה חושב שהם ידידיך.

לעולם אל תזמין גורם אחר לפשר בינך לבין יריבך ואל תסכים שיריבך יציע להפקיד את המשא-ומתן בידי אחרים.

במקרה כזה תהיה ידך תמיד על התחתונה.

ישראל היא מדינה יהודית. הדבר הוא לצנינים לא רק בעיני עולם האיסלאם אלא בעיני חלק גדול מן האירופאים, והשאיפה ל"פתרון סופי" של הבעייה היהודית חיה היא וקיימת.

על שנאת היהודים מתחנכים היום רוב רובם של המוסלמים, ושנאה זו היא העומדת בבסיס השאיפות המדיניות של העולם המוסלמי, ומניעה את טכסיסיו, שאיפותיו ומטרתו הסופית.

אוי לה למדינת ישראל ואוי לתושביה היהודים אם העובדות הבסיסיות הללו לא יעמדו תמיד לנגד עיניה.

משמעותן היא שהערבים, והמוסלמים בכלל, אינם מתכוונים לתרום במאומה להמשך קיומה של המדינה היהודית שהקמתה היא לדידם עיוות של ההיסטוריה,

על כן המדיניות הישראלית חייבת תמיד לצאת מתוך נקודת ראות שכל מעשיהם ומחדליהם של הערבים בכל שטח למן שולחן הדיונים ועד לשדה הקרב מכוון אך ורק לדבר אחד: לחיסולה של המדינה.

הערבים לומדים ומיישמים טקטיקות של מו"מ לפחות 2,000 שנה, עוד לפני הופעת האיסלאם.

הם אשפי המילים, והם מאגר של סבלנות שאין לה קץ.

בניגוד לכך, לא קיים בישראל ולו מוסד אחד המלמד את אמנות המו"מ המזרח תיכוני.

אף כי במקומות שונים בעולם קיימים מוסדות המקדישים מקום חשוב ללימוד אמנות המשא-ומתן בכלל, גם בהם לא ניתנת תשומת לב מיוחדת ללימוד אמנות המשא-ומתן בבזאר של המזרח התיכון.

האם ישראל מוכנה להפסיק לשחק לידי אוייביה? האם היא מוכנה למלא אחר עצתו הטובה של סאדאת ולנהוג על-פי כללי הבזאר?

אני בספק.

פרופסור משה שרון הוא פרופסור ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.

:קטגוריותאקטואליה
%d בלוגרים אהבו את זה: