ראשי > אקטואליה > להבין את דאע"ש

להבין את דאע"ש

להבין את דאע"ש

מה בעצם דאע"ש רוצים להשיג, איפה אנחנו חשופים מולם, איזה טעויות נעשו, ומה הדבר הכי אכזרי שהם חוללו עד היום. שיחה עם איתי אנגל, האיש שמלווה את הארגון הכי מפחיד בעולם כבר מרגעיו הראשונים לפני יותר מעשר שנים

צליל אברהם | מגזין mako | פורסם 17/09/15 18:11

clip_image001

"לא נגמור את דאע"ש תוך יום. זה תסריט שהיה לגבי חיזבאללה, ולא הצלחנו". איתי אנגל | צילום: יונתן בלום

כדי להתחיל להבין את דאע"ש, אומר איתי אנגל, צריך לחשוב על ג'ינגיס חאן. "הוא היה נכנס לכפר, הורג את כולם, עורף כמה מאות ראשים ובונה מהם מגדל. ואז הוא והחיילים שלו היו יוצאים מהכפר, כדי לאפשר לכל התושבים מהכפרים הסמוכים להסתובב, לראות את המגדל של הראשים הערופים, ולעשות חושבים. ג'ינגיס חאן היה מצביא גדול, אבל רוב הכיבושים שלו התנהלו בלי שהוא בכלל הגיע. האסטרגיה שלו היתה הטלת אימה. דאע"ש למדו את זה ברצינות".

רובנו יודעים להגיד שלוש-ארבע מלים על דאע"ש. זה הולך ככה: וואט דה פאק, וואט דה פאק, וואט דה פאקינג פאק. מה עוד אפשר להגיד כשאתה רואה בימי חייך איך קם הגוף שירש את הנאציזם בתפקיד התגלמות הרוע. "התגובה המיידית שלנו לדאע"ש היא 'איזה חבורה של פסיכופטים הזויים'", אומר אנגל. "והנה הטעות הכי גדולה של העולם. דאע"ש זה לא ארגון הזוי של פסיכופטים. זה ארגון מאוד מסודר ומאוד מנומק".

"התרגלנו שזוועות מנסים להסתיר"

זה נראה כאילו הם קיימים כבר שנים, אבל דאע"ש התרסקו לתוך המציאות שלנו לפני שנה וקצת בסך הכל, בבוקר ה-19 באוגוסט 2014, כשהתעוררנו אל התמונה של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי בידי תליינו. "זה היה שוק מוחלט", נזכר אנגל בלילה בו נודע על חטיפתו של פולי. "אני זוכר שקיבלתי לילה לפני סמס שהוא נחטף, והיה ברור שניכנס לסחרור של לנסות להבין מי חטף אותו ואיך להחזיר אותו. אבל יום למחרת כבר הרגו אותו. הכל השתנה".

מה היתה הטעות של ג'יימס פולי?

"לא היתה לו טעות. הוא פשוט היה הראשון. עד שהוא הוצא להורג לא היה בקונספציה בכלל שאפשר לפגוע בעיתונאים. אם עיתונאי היה נהרג זה היה כי הוא הסתובב במקום שירו בו. ג'יימס פולי עבד לצדי במצרים, הוא היה שבוי בלוב תקופה קצרה. שחררו אותו והתנצלו. שיחפשו את העיתונאי, יחטפו ויהרגו אותו? זה לא היה קיים".

אבל מי שמתמצא קצת בחדשות חוץ, גם בימים בלי סרטוני הוצאות להורג, שם לב אליהם כמה ימים קודם. "האכזריות של דאע"ש התגלתה בטבח בסינג'אר", הוא מספר. ערך הויקיפדיה של סינג'אר הוא כחיתוך מהיר בסכין: מן המאה ה-12 ועד אוגוסט 2014 היתה סינג'אר מאוכלסת בבני המיעוט היזידי. "בשבוע אחד הם הרגו 5,000 כורדים יזידים. אנשים שתפסו ולא יכלו לברוח הם בישלו בתנורים".

clip_image002

עד שהוא הוצא להורג לא היה בקונספציה בכלל שאפשר לפגוע בעיתונאים. ג'יימס פולי

צילום: מתוך יוטיוב

מה הם עשו?

"בישלו אותם בתנורים. שמו בן אדם בתנור ענק, שאופים בו לחם, והבעירו. זה היה שוק לא רק בגלל עצם המעשה, אלא בגלל שהתרגלנו לכך שזוועות מנסים להסתיר. כל גוף לוחם, בין אם זה חמאס, צה"ל, או חיילים של פוטין שעכשיו שורפים את אוקראינה – אם קורה משהו שנראה ממש רע ינסו להצניע את זה. והנה מגיע ארגון שהאסטרטגיה שלו היא להוציא את זה החוצה ולהתפאר בזה".

מאז ההלם ההוא אנגל עסוק בעיקר בדאע"ש. הוא נובר בחומרים ישנים שצילם בסוריה ועיראק, מנסה להתחקות אחר עקבותיהם של אנשים שפגש שם, מדבר עם מקורות, קורא כל מילה שנכתבת עליהם בעולם, ומשחזר שוב ושוב איך כמה עשרות מטרים הפרידו בינו לבין גורלו של ג'יימס פולי, כשחצה את הגבול מטורקיה לסוריה ב-2013, כמעט באותו זמן, כמעט באותו מקום. בימים אלה הוא מסתובב בכל הארץ עם הרצאה מבוקשת שאלפי ישראלים מגיעים אליה בחיפוש אחר התשובה לשאלה הגדולה של הרגע, שאלה שהתשובה עליה ארוכה ומורכבת ממה שאפשר לספר כאן, אבל אפשר לפחות להתחיל: מה דאע"ש רוצים.

איך מתחילים להבין את זה?

"כדי להבין את זה צריך להבין איך הם חושבים, להיכנס עמוק לתפיסות שלהם לגבי חזון אחרית הימים, ברמת הפסוקים. זה רלוונטי כי זה מה שהם לומדים. הם יודעים שהם עושים מה שאלוהים רוצה שהם יעשו, וזה כולל אונס ועינויים".

"גדלנו על התפיסה שיש עיראקים והם רוצים להשמיד אותנו, אבל אין עם כזה"

אולי יש לנו יותר כלים להבין את הסיפור של דאע"ש ממה שנדמה לנו. זה שוב מקרה שבו ההיסטוריה המירה השפלה ועלבון של קבוצה אחת לרצח עם של קבוצה אחרת. הסיפור הזה מתחיל ב-13 בדצמבר 2003, היום בו האמריקאים לכדו את סדאם חוסיין. "זה היה האקט הכי חשוב במזרח התיכון ב-15 שנה האחרונות", אומר אנגל, אמירה שמבססת את ה-11 בספטמבר כאירוע המכונן של המאה ה-21 עד עתה, כזה שממשיך להשפיע על חיינו עד עכשיו ברמה יום-יומית. "זה האירוע שלדעתי אחראי למה שקראו לו פעם 'האביב הערבי', ולכל מה שקרה אחר כך בתוניסיה, במצרים, בלוב ובסוריה. הרעיון נולד כשהאמריקאים הדיחו את סדאם חוסיין, ולא רק זה – הם גם הנציחו את הוצאתו להורג".

כי לפני זה לא חשבו שזה אפשרי?

"כן. עד אז התחושה בעולם הערבי לגבי כל המנהיגים הערבים היתה שהם נצחיים. לא היה מישהו שאמר שיום אחד ייגמר סדאם חוסיין, או ייגמר מובראק, או אסד, או קדאפי. והם באמת שלטו עשרים שנה, שלושים שנה, קדאפי היה בשלטון 42 שנה. זה היה 'מאז ולתמיד'. הם תמיד נראו אנשים נורא חזקים, סמכותיים, ולא ראית תמונה אחת שלהם במצב של חולשה, ממש ברמה של זוויות צילום. גם להם עצמם היה ברור שהם נצחיים, כי בדיקטטורות המנהיג מוקף בחבורה של חנפנים שתמיד יגידו לו איזה עצום אתה ואיזה כיף שיש לנו אותך כמנהיג. אנשים ששומעים את זה במשך 20-30 שנה משוכנעים שהם באמת כאלה. ואז הגיע השוק".

clip_image003

"עד אז התחושה בעולם הערבי לגבי כל המנהיגים הערבים היתה שהם נצחיים". ההוצאה להורג סדאם חוסיין

צילום: גטי

זה היה אירוע משנה תודעה.

"לא רק שהאמריקאים הפילו את סדאם, הם הקפידו לצלם אותו במצב מאוד אינטימי, במערה בתכרית, כשהשיער שלו פרוע, בודקים לו את השיניים בפנס, דורכים עליו, וכולו פצוע ומיוסר ומבוהל ועם כתמי דם. הם עשו את זה בכוונה, כדי שכל העולם הערבי יראה את האדם הכי מרשים, חזק, בלתי מובס ונצחי בעולם הופך להיות אפס. אפילו כשתלו אותו הודלפו כאילו במקרה תמונות של איך מהדקים סביבו את החבל ומשחררים. התגובות בעולם הערבי היו מזועזעות, אבל הרעיון חלחל. בשנים הבאות נוספו עוד גורמים כמו כלכלה, ואינטרנט, והיה צריך רק את הגפרור שיבעיר את זה. ואז הגיע מוחמד בועזיזי והצית את עצמו. אבל הכל היה מוכן להתפוצץ".

בהרצאה שלו מראה אנגל חומרים שצילם בעיראק במשך שנים, החל משנת 2003, אז נסע בפעם הראשונה לעיראק לצורך אחת הכתבות שלו לחדשות ערוץ 2. את כל החומרים האלה הוא מקווה לערוך בקרוב לסרט אחד, שיוכל להסביר מה קרה. "רק היום אני מבין מה צילמתי", הוא אומר. "אתה מצלם, עורך וממשיך הלאה, למקום הבא. היום אני מבין שצילמתי אנשים שהיום הם בדאע"ש, שהייתי בצומת בדרך למדינה האיסלאמית".

איך זה נראה אז?

"זאת היתה תקופה מאוד אופטימית", הוא אומר. "היתה מחשבה שאולי העידן של עיראק כאויב נגמר. הדבר היחיד שהעיב על זה היה הפגנות של החיילים של סדאם שמילאו את הרחובות".

הצבא הישן שכבר לא היה רלוונטי.

"נכון. הצבא הזה התפרק, והאמריקאים החליטו להקים במקומו צבא אחר – הצבא העיראקי החדש. והם עשו דבר מאוד אמריקאי: הם חילקו את העולם לטובים ורעים. הם החליטו שכל עיראקי שירצה יוכל להתגייס לצבא החדש חוץ מקבוצה אחת של אנשים: מי שהיה בצבא של סדאם. כך התחיל כל מה שאנחנו רואים. קבוצה של רבע מיליון אנשים שיש להם נשק, שיודעים להיות חיילים, ושדחקו אותם הצידה. הותירו אותם מרירים, מושפלים, ולא פחות חשוב – מובטלים, כי משכורת חודשית לפעמים חשובה יותר מאידיאולוגיה".

אף אחד לא חשב שזה מסוכן להשאיר ברחובות חיילים בלי צבא?

"הרושם היה אז שארצות הברית והממשלה החדשה של עיראק מנהלות את העניינים, ואם מישהו לא נעים לו שיצעק, אבל לא יקרה מזה שום דבר. כמו שבזמן המהפכות במזרח אירופה היו קומוניסטים שצעקו, אבל אלה היו צעקות אחרונות לפני שזה הופך להד קלוש בהיסטוריה, והן גוועו. כאן זה לא גווע. מכאן התחילה תנועת ההתנגדות. השם דאע"ש יישמע לראשונה רק הרבה שנים קדימה".

כדי להבין איך התפוררה עיראק ואיך הצבא של סדאם הפך, פחות או יותר, לדאע"ש. צריך לדעת עוד שתי עובדות על עיראק. 1. היא מורכבת – צריך לומר, בעצם, היתה מורכבת – מסונים, שיעים וכורדים. 2. הם שונאים אחד את השני. "גדלנו כישראלים בבית ספר ובצבא על התפיסה שיש עיראק, ויש עם עיראקי, והם אויבים שלנו ורוצים להשמיד אותנו, אבל אין באמת דבר כזה. שאלתי פעם שיעים בנג'אף איך הם כעיראקים מרגישים עם זה שסדאם חוסיין נפל. הם אמרו – 'מה זה? איך קראת לי? אל תקרא לי עיראקי, אני שיעי'. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו במושג עיראק היה מלאכותי כל השנים. שהיא מתפרקת.

clip_image004

"הצבא הירדני לא יכול להילחם בדאע"ש, נקודה. הרבה מהחיילים שלו פשוט יערקו". איתי אנגל

צילום: יונתן בלום

"עיראק היתה יצירה מלאכותית שיצרה בריטניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. היא קיבצה שלוש קבוצות שהזהות המומצאת המשותפת שלהן היתה יכולה להתקיים רק כשמישהו כמו סדאם החזיק את הזהות הזאת בכח. ברגע שאין סדאם התגלה הסוד הגדול – שאין בכלל דבר כזה עיראקים".

מתי הבנת שקורה כאן משהו שעוד לא ראינו?

"ב-2005 הבנתי בפעם הראשונה שמשהו לא הולך. הייתי שוב בעיראק, וראיתי את האימונים של הצבא העיראקי החדש: מפקד מארינס אמריקאי מעביר שיעור נשק לחיילים שיעים, ומתרגם את השיעור מתורגמן כורדי. המתורגמן הכורדי היה חבר שלי, והוא גילה לי בסוד שהוא לא תמיד מתרגם נכון, כי הוא לא רוצה שהשיעים יתפסו את זה. הוא ידע שבבוא היום הוא יילחם למען כורדיסטן החופשית, והשיעים האלה יהיו נגדו. אז הבנתי שהאמריקאים נותנים לשיעים הון של כסף, טנקים של אברהמס שהיו אז הכי טובים, ומחמשים צבא עיראקי, בזמן שכבר אין עיראק".

וזה הצבא שאמור היה למגר את דאע"ש.

"כן. ואם פה אצלנו ביחידה קרבית כל חייל יודע שהחבר שלו יתאבד בשבילו, אז כשיש לנו בגדוד אחד סוני, שיעי וכורדי כל אחד פוחד שהשני יהרוג אותו. כשהם ראו את דאע"ש הם פשוט התפרקו וברחו".

איך זה התגלגל לסוריה?

"בהתחלה לא היה דבר כזה, היו 'המורדים'. היו מורדים יותר מתונים ויותר קיצוניים. ואז הגיעו כל מיני עדויות על דאע"ש אבל אף אחד לא שם לב, כי באותה תקופה היו בעיראק ובסוריה עשרות מיליציות, ארגונים ותת מיליציות. אז יש ג'בהת אל נוסרה ויש דאעולת איסלמיה, למי אכפת. התוהו ובוהו הזה הוא גן עדן לדאע"ש. באותה דרך בלוב, מדינה שהתפרקה לחתיכות, דאע"ש משגשג. יש להם אחיזה ברוב חצי האי סיני".

"בגלל שאני לא מאצ'ו מדברים איתי יותר"

אנגל כבר בן 47. הוא מדבר בעדינות, בקול רך, מתעקש לשמור על מתינות, להימנע מאמירות חד משמעיות או לנחש מה יהיה בעתיד. המראה הנערי המפורסם שלו, שגורם לך לרצות לצעוק אל המסך "שמישהו יוציא את הילד הזה משם", התעמעם מעט. "פעם חשבתי שזה חסרון, אבל מאוחר יותר הבנתי שזה יתרון אדיר. יש עיתונאים וצלמים שנראים בעצמם כמו חיילים קרביים, עם כל מיני ז'קטים ודגמ"חים וניטים ואזיקונים וכיסים ואולרים, נראים כמו משהו נורא מפחיד. אם את מגיעה למקום שיש בו אונס שיטתי ומישהו כזה מתקרב לאישה – היא בורחת ממנו. עליי אי אפשר להגיד שאני מאיים. זה לא שאני מתקרב לאנשהו ואומרים 'וואה וואה, הוא יפרק את כולנו'. אין לי את זה. בגלל שאני לא מאצ'ו מדברים איתי יותר".

הוא נוסע פחות מבעבר; אזורי הסכסוך נעשו מסוכנים יותר, פניו מוכרים יותר. בעידן האינטרנט קשה לחצות גבול בלי שיגלו מי אתה. הוא עושה רק סרט או שניים בשנה, ובין לבין מלמד הרבה. ב-24 השנים האחרונות רגליו דרכו כמעט על כל אדמה שבערה בעולם, ביקר בבוסניה, באפגניסטן, פקיסטן, צפון אירלנד, קונגו, רואנדה ולבנון. הוא חבר בקבוצה שמסייעת לנשים שנאנסות במזרח קונגו. לא מוכן להתחייב ש'המדינה האיסלאמית' היא המקום הכי נורא על פני כדור הארץ היום, אבל גם הוא אומר שדאע"ש זה משהו שהוא ועמיתיו לא ראו בעבר. "ככתב וכעורך חדשות חוץ כיסיתי קונפליקטים בעולם מ-91'. פה יש משהו שאין לו אח ורע במידת השפעה שלו ובאכזריות שלו. גם לנו כעיתונאים שמתעסקים עם הנושא זו היתה הפתעה מוחלטת".

clip_image005

מה שהתחיל את תנועת כדור השלג. 11 בספטמבר

צילום: משה בורסוקר לAP

מה אנחנו מפספסים?

"דאע"ש כבשו בארבעה וחצי חודשים שטח גדול יותר מבריטניה. זה אומר מבחינתם שאלוהים עוזר להם. במשך מאות שנים היתה חליפוּת איסלאמית ומאות שנים קדימה תהיה חליפוּת איסלאמית, וזה שיש מדינות לאום באמצע זו רק חריגה קטנה שצריך להשיב לקדמותה. בכתבה שלי מסוריה אני מראיין שבוי של דאע"ש, בחור שערף 70 ראשים. הוא הסתכל אליי ואמר: אני משתמש בסכין קהה כדי שהקרבן יסבול יותר".

נו, זה רק סדיזם. אין הסבר לדבר כזה.

"ככה גם אני חשבתי – איך מכל האנשים בעולם יוצא לי לשבת מול הפסיכופת הסדיסט הכי גדול. אחר כך חשבתי על זה ודיברתי עם עוד אנשים ומאמינים – בעיניו באמת ובתמים הוא עושה את מה שאלוהים היה רוצה שהוא יעשה כדי להיות אדם יותר טוב. עם כל הכבוד להכשרה הקרבית, כל ג'יהדיסט שמתגייס עובר קודם כל חודש של קורס שריעה (הדין האיסלמי) וזה שריעה לא כפי שרוב המוסלמים בעולם מפרשים, אלא כפי שדאע"ש מפרשים. שטיפת המוח היא טוטאלית".

מה הם מרוויחים?

"אנחנו מדברים על הרג ועריפות ראשים אבל יש שם עולם די מסודר. בחליפוּת צריך לדאוג לאזרחים, צריך לדאוג למגורים, למשל. בן אדם לא צריך להרוג את עצמו בעבודה כדי שתהיה לו דירה – הוא מקבל את הדירה. היום מי שמתגייס מקבל דירות ונכסים שנלקחו מכופרים. חבר'ה בסוריה שאני מדבר איתם עברו הרבה כיבושים, ובדרך כלל מי שכבש ניצל את מעמדו והיה מושחת. הוא גנב נכסים, לקח מכוניות, השתלט על באר נפט, קבע חוק שכל הבשר הטוב יגיע אליו. הגיעו דאע"ש – אין דברים כאלה. אנשים רועדים מפחד, השחיתות נפסקה".

אתה לוקח אותם מאוד ברצינות.

"הם מספקים את הסחורה".

הם אף פעם לא נלחמו בצבא אמיתי.

"מי אנחנו שנחליט מי צבא אמיתי? הצבא שאמור היה לגמור אותם היה אותו צבא עיראקי חדש שהאמריקאים הקימו. לא רק שהוא צבא אמיתי, של מדינה ריבונית, הוא צבא שקיבל מהאמריקאים את מיטב הטנקים, כלי הנשק ואמצעי הלחימה כדי להיות הצבא הכי חזק במזרח התיכון אחרי צה"ל. הצבא הזה היה אמור לפרק את דאע"ש ברגע שהם הרימו ראש. הם ברחו".

אוקיי, אבל צה"ל, לצורך העניין? הוא יגמור אותם ביום.

"צה"ל לא יגמור אף אחד תוך יום. אלה תסריטים שהיו לגבי חיזבאללה, שהם קטנים עשרות מונים מדאע"ש, ולא גמרנו אותם. לא הצלחנו. לא שזה אומר שהם מסכנים את ישראל. הם לא יכבשו את ישראל, הם לא יכולים פרקטית בכלל לכבוש את ישראל. הדברים הרעים שיקרו בגללם יכולים להיות חדירה פה ושם, טילים שאלהים ישמור מאיפה הם יבואו".

clip_image006

"אחרי סדאם היה צריך רק את הגפרור שיבעיר את זה", ואז הגיע בועזיזי. מוחמד בועזיזי

צילום: חדשות 2

מה יקרה כשהם באמת יצטרכו להילחם בצבא נוסף?

"תראי, הם חכמים. ישראל לא בעניין שלהם עכשיו, ממש לא. כל פוליטיקאי אצלנו שמנסה להפחיד יגיד דאעש דאעש דאעש. אני כעיתונאי ישראלי יודע מה מעניין אנשים פה אז שאלתי אותם על ישראל. השאלות שלי היו נורא מוזרות בעיניהם. אנחנו בכלל לא בעניין שלהם. ירדן בבעיה. ירדן היא ממש מטרה שלהם".

הצבא הירדני לא מסוגל להילחם בהם?

"הצבא הירדני לא יכול להילחם בדאע"ש, נקודה. הרבה מהחיילים שלו פשוט יערקו. זו מדינה שבהרבה מובנים בוערת. היא מאוד מאוימת כי הם קרובים אליה מסיני, יש בה מעוז במקום שנקרא מעאן, לא רחוק מפטרה. ודאע"ש מזהים מדינות חצי מלאכותיות וחצי מזויפות. כמו שאין בדיוק עיראקים ואין בדיוק סורים, גם בירדן יש האשמים ופלסטינים. אבל ישראל אומרת – הגבולות שלנו כרגע הם גבולות ירדן. אם הם נכנסים לירדן זה עסק שלנו".

מתי העולם יעשה משהו על זה?

"ארצות הברית החליטה שהיא נלחמת נגד דאע"ש, אבל יש לה סיסמה של No boots on ground. היא היתה בעיראק 14 שנה וספגה 4500 הרוגים. המטרה הושגה אבל המקומות לא שלווים ושקטים. אז מה הם יעשו? ייכנסו לעוד מלחמה? אז היא אומרת – אנחנו מפציצים מהאוויר, גרמניה וקנדה עוזרות, בוחרים כוחות מקומיים על הקרקע שיילחמו נגד דאע"ש. אנחנו מפרשים את ההסכם של ארצות הברית עם איראן כהסכם גרעין, אבל עבור ארה"ב זה בעל ברית שהיא חייבת על הקרקע כי היא לא תשלח שוב חיילים לאזור הזה. ויכול להיות שבזמן שאנחנו מדברים בקונגו נהרגים יותר אנשים מאשר בסוריה, אבל לעולם כבר נמאס מקונגו. כמו שכל העולם התעניין בבוסניה או בדארפור, ואז הסבלנות של האנשים נגמרה. המלחמה שם נמשכה גם אחרי שהמצלמות נכבו".

clip_image007

"מבחינת דאע"ש, הם יודעים שהם עושים מה שאלוהים רוצה שהם יעשו". איתי אנגל

צילום: יונתן בלום

זה יכול לקרות עם דאע"ש?

"דאע"ש הם הראשונים שמבינים את זה. לכן אפקט ההפחדה גדל כל הזמן".

"כל פעם שאני עובר גבול אני מרגיש התרוממות רוח"

בפירמידה הגדולה של היוקרה העיתונאית כתב המלחמות שכדורים שורקים לו ליד האוזן מחזיק בדרגה הגבוהה ביותר, לצד כתב ההון-שלטון שחושף שחיתויות ומפיל ממשלות. הפרצוף של אנגל מוכר בכל בית גם כי הוא כמעט היחיד בארץ שעושה את זה, כבר 23 שנה, אז היה משוחרר גל"צ שטס על חשבונו לקרואטיה המדממת. "יש אנשים שבעיניהם להיות עיתונאי זה לשבת באולפן מאופר עם עניבה ולדפוק על השולחן", הוא אומר. "אותי זה לא מעניין. כל פעם שאני עובר גבול קורה לי משהו פיזית, תחושה בחזה של ריכוז, של פחד וגם של התרוממות רוח. אני חייב לצלם ברגעים האלה כדי להעסיק את עצמי, שיהיה לי מה לכוון. ברגעים האלה אני מרגיש הכי אמיתי כעיתונאי. בדיעבד, כשיש לך זמן לחשוב, אתה כן חושב על הלא נורמליות של המקצוע. שקורה משהו באיזה מקום וכל האנשים הנורמלים עוזבים אותו, ואתה עושה ההפך ונכנס פנימה".

היה רגע שאמרת די? 'אני לא עושה את זה יותר, די'?

"לפחות חמישה רגעים. חברים שלי כבר לא ממש מתייחסים ברצינות כשאני אומר את זה. חברים וחברות. אבל כשרואים את הסרט או הכתבה מרגישים שהכל היה שווה, ואז אתה יוצא שוב. בנסיעה השניה שלי, בסראייבו, הייתי במקום מוקף גבעות ועל הגבעות צלפים שיורים בכל דבר שזז, ואנשים הולכים ונופלים. נפלתי, כשלתי, היו לי דמעות בעיניים. הבנתי שאני לא בנוי לזה. זו היתה הכרה מאוד כואבת. אמרתי, זה מה שאני רוצה לעשות, זו עיתונות אמיתית, ופתאום הבנתי – אין לך את זה. אין לך את זה. ראיתי סביבי עיתונאים עומדים הולכים זקוף ואני כמו לני ריפנשטאל מצלם מלמטה גברים מדהימים ונשים אמיצות וחושב, תראה איך אתה נראה, שחיף מבוהל בארץ זרה. לא מתאים לי, אני אלך".

הסוף, הוא אומר, כבר באופק. "אי אפשר לעשות את זה כל החיים. אני לא ארצה לעשות את זה עם משפחה וילדים, ואני מאמין שעוד מעט יהיו לי. אפשר לעשות את זה בפרק זמן מיוחד בחיים וזה רק כרגע". גם הנסיעה הבאה ככל הנראה לא תקרה בקרוב. "אחרי מה שקרה בשנים האחרונות אני מאוד נזהר. יש אזורים שבהם אין חכמות. עיתונאי שנופל לידיים של האנשים האלה – יהרגו אותו".

אתה מכיר את הדיבור הישראלי של יום אחד במקום ג'יימס פולי נראה שם את איתי אנגל.

"בטח שהכל יכול לקרות. העולם הזה הוא עולם מטורף שיש בו סכנה אמיתית, בשנים האחרונות איבדתי חמישה אנשים שאני מכיר. בעיני עיתונאי צריך ללכת למקום שעליו הוא מדבר. בכל מקום בעולם עיתונאים ועיתונאיות נוסעים למקומות האלה. פה אנחנו מתעסקים בעצמנו ומעט מאוד במה שקורה בעולם, ולאט לאט אנחנו נעשים יותר ויותר פרובנציאליים. זה קשור גם להוויה של יהודים כעם נבחר, שלא צריך להשתדל ללמוד מהגויים. כשהייתי עורך חדשות חוץ התעניינו במה שקורה בקוסובו וביוגוסלביה, וגם בפקיסטן ואפגניסטן. היה ברור שיש עולם ושחשוב להבין אותו כי הוא משפיע עלינו".

יש משהו טעון תמיד ביחסים בין עורך לכתב, כשהעורך יושב במשרד ומוריד לכתב בשטח הוראות שהוא עצמו לא מבצע אף פעם. איך זה משפיע על היחסים כשהאחד במזגן והשני באזור מלחמה?

"הרבה שנים היתה לי תחושה שאף אחד לא יכול לדבר איתי. אנשים מאוד אהבו אותי בעבודה אבל כשנכנסתי לקריזה על החומרים שלי הייתי בקריזה".

כמו חייל קרבי שאומר 'אתה ישנת במיטה שלך ואני שכבתי בבוץ ומי אתה שתגיד לי'?

"עכשיו אני מבין כמה זה היה מוגזם. מאז התבגרתי ונרגעתי. אבל היה לי רושם שאם הייתי במקום מאוד מורכב ואני חייב להעביר את המורכבות הזאת, ואם העורך רוצה כותרת – בשום פנים ואופן, לא עליי. אחרי שהייתי בסוריה או עיראק או אפגניסטן או קוסובו מגיע לי שעכשיו יתנו לי לשבת בשקט ולערוך את החומרים שלי. מאוחר יותר, ב'עובדה', הבנתי כמה עורך יכול להוסיף, והרבה יותר הקשבתי וקיבלתי. אבל כשהייתי בחדשות לא הייתי מהסס לריב עם עורכים. גם כדי לצאת למדינות האלה הייתי צריך להיאבק ולשכנע למה צריך לצאת ולמה זה יעניין את הצופים".

clip_image008

בשבוע אחד הרגו בסינג'אר 5,000 בני אדם. הם בישלו אנשים בתנורים. סינג'אר

צילום: AP

ועדיין צריך?

"'עובדה' היא מערכת שמאמינה שחשוב להשקיע בזה, אבל מעבר לזה אין היום מערכת בישראל שמחזיקה כתב מלחמות. אני חושב שהרבה עורכים בתקשורת הישראלית די מזלזלים ביכולת האינטלקטואלית של הקהל. בסוף מגלים שאנשים מאוד אוהבים את זה. אנשים לא רואים כתבה מצ'צ'ניה או מהמהפכה במצרים ואומרים, 'חבל, הייתי רוצה עוד משהו טוב מוועדת הכספים'".

:קטגוריותאקטואליה
  1. עדיין אין תגובות.
  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: