ארכיון

Archive for the ‘שונות’ Category

קורונה, אם אני חרדי

הרב דב הלברטל, חרדי, ראש לשכת הרב הראשי לישראל לשעבר, בראיון עם ענבר דותן מרדיו חיפה.

הרב דב הלברטל בהתבטאות קשה כפי שלא נשמעה אף פעם: "אנחנו מפיצי הקורונה האולטימטיביים… אני מתפלא על החילונים, אם אני חילוני לא הייתי רוצה להיכנס עם חרדי לרכבת או לאוטובוס…"

:קטגוריותשונות

מדינה בתוך מדינה

קורונה – מדינה בתוך מדינה

ערוץ 12 בטלוויזיה – כתבה מתאריך 05.10.2020
כתבתו של אוהד חמו.

עדויות של צעירים שנדבקו בכוונה בתוך הישיבות בשכונה החרדית מאה שערים.

:קטגוריותשונות

חשבון אכזרי

החרדים והקורונה

ההנהגה החרדית ניצבת נוכח בחירה בין שתי אפשרויות טרגיות:
נשיאה בסיכון הפיזי או נשיאה בסיכון הרוחני שנלווה למלחמה בקורונה.
ככל הנראה הם החליטו לספוג את הסיכון הפיזי כדי למזער את הסיכון הרוחני.

הכותב ידידיה שטרן, הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטת בר אילן

פורסם בידיעות אחרונות 08.10.2020

התנהגות חלק מהחרדים בעת האחרונה אינה מובנת. מה עולה בדעתו של האדמו"ר מבעלז שמכנס את חסידיו באלפיהם, בניגוד להוראות, כשמלאך המוות מרקד בחצריו ואוסף אל חיקו כמה וכמה מהחסידים? כיצד מעזים אלפי חסידים להתגודד יחדיו בהלווית האדמור מפיטסבורג שמת מקורונה? האין הם מבינים שכתוצאה מכך אחדים מהם יצטרפו אליו בקרוב?

ההנהגה החרדית, ברובה, איננה מכחישת קורונה והיא זהירה בענייני פיקוח נפש. היא גם לא מונעת מהרצון להכניע את המדינה או לכפור בסמכותה. לצערה היא נצבת נוכח בחירה בין שתי אפשרויות טרגיות: נשיאה בסיכון הפיזי או נשיאה בסיכון הרוחני שנלווה למלחמה בקורונה. לדידם, יש לספוג את הסיכון הפיזי כדי למזער את הסיכון הרוחני.

הנה החשבון הקר שממנו נגזרת ההתנהגות החרדית:

הסיכון הפיזי לחרדים נמוך מזה של שאר האוכלוסייה. כשני שלישים מכלל החרדים הם צעירים מתחת לגיל 30, ולכן תסמיניהם קלים יחסית. הם נדבקים אחד מהשני במוסדות החינוך בעל כורחם, או אפילו מתוך בחירה, במטרה לחזור לחייהם הרגילים על אף הקורונה ולפתח חסינות עדר (אף שזו טרם הוכחה כמועילה). קיים גם קושי מעשי: אם תסגרנה הישיבות ייאלצו הצעירים לחזור לבתיהם הצפופים – 7 מ"ר לאדם – שאינם מאפשרים בידוד, ובהם מתגוררים הוריהם הפגיעים. ההדבקות תתרחש בכל מקרה, הם טוענים, ולכן עדיפה הדבקות יזומה במוסדות, הרחק מהזקנים שבבית.

הסיכון הרוחני, מבחינתם, כבד פי כמה: אורח החיים החרדי מבוסס על קהילתיות. אין דרך שבעולם לשמר את ההתנהלות הייחודית והאינטנסיבית, הגשמית והרוחנית, שנדרשת מהחרדים בהעדר החיבוק האדיר של הקהילתיות – שלוש תפילות יומיות במניין, לימודים מבוקר עד ערב במוסדות, הצטופפות סביב מקור האנרגיה המנהיגותי הרבני, אירועי מעגל החיים מברית ועד לוויה. הדרישה להתנתקות של הצעירים החרדים מהקהילה העוטפת והמאתרגת למשך תקופה לא ידועה מראש  – עד יבוא חיסון – נתפסת כאסון חינוכי; דרך שבאיה לא ישובון. החרדים חוששים מאובדן רוחני של הדור הבא.

מדינות יוצאות למלחמה כדי להגן על אינטרסים לאומיים גם כשהן יודעות שיהיה לכך מחיר בחיי אדם. כך גם כאן: במלחמה על שימור החרדיות, יהיו קורבנות ממשיים, אך אלו יהיו מעטים יחסית בגלל התפלגות הגילים והם נדרשים לשם ניצחון במאבק המרכזי – ביצור הזהות.

ואף על פי כן חובה לדחות את העמדה החרדית מסיבות של הגינות, יעילות ובריאות: ראשית, החרדים אינם אוטונומיה במדינה אלא חלק מהחברה הישראלית שאמורה להתקיים מתוך ערבות הדדית בין הקבוצות. הבחירה החרדית היא אנוכית משום שהיא פוגעת באחרים. ריבוי החולים החרדים מטיל מעמסה כבדה על בתי החולים, המתוחים עד קצה. האם זקן חילוני אמור לשלם בחייו את מחיר השמירה של הזהות החרדית? האם מוצדקת הפגיעה במשק לשם קידום האינטרס החרדי?

שנית, החרדים ממעיטים בהערכת המשמעות של שיח השנאה שמופנה כעת כלפיהם מהציבור הכללי. הכעס עקב אי-השירות בצבא וההישענות המוגזמת על הקופה הציבורית יהיה כאין וכאפס מול הר הגעש שיתפרץ נגדם כתוצאה מהמשבר הנוכחי, ולוואי ואתבדה. החשבון האכזרי של החרדים עלול לפגוש חשבון אכזרי נגדי, מצד הרוב, שיפעיל את כוחו, בעוצמה, נגדם. זו התנהגות קצרת רואי אפילו מנקודת ראות תועלתנית. שלישית, בריאותית, מצטברות עדויות על פגיעה משמעותית, לטווח ארוך, גם בצעירים א-סימפטומטיים – באברים שונים, בפוריות, בקוגניציה. כיצד מעיזים הרבנים לסכן את הבריאות של ההמון החרדי?

אילו הייתה ההנהגה הישראלית מטפלת במשבר באופן מקצועי היה עליה להקשיב למצוקות החרדים ולתת לה מענה בדמות כללי התנהגות מתאימים, תוך אכיפה קפדנית של כל סטייה מהם, למשל באמצעות קיצוץ תקציבים לישיבות וארגונים פורעי חוק. היא נמנעת מכך, ברשלנות פושעת, עקב הפוליטיזציה של הטיפול במשבר. בכך תדון, בוודאי, ועדת חקירה עתידית. ובינתיים, ישראל היא המדינה האדומה בתבל.

:קטגוריותשונות

האם הסגר מיותר?

הכותבת היא ד"ר רעיה לייבוביץ, מנהלת המכון האונקולוגי במרכז הרפואי 'שמיר' (אסף הרופא), הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב; הדעות במאמר זה אישיות ואינן מייצגות את דעת המרכז הרפואי 'שמיר' או משרד הבריאות.

פרסום מעיתן הארץ מתאריך 01/10/2020.

״אילו יכולתי להשפיע על מה שקורה במדינה בהתמודדות עם מגיפת הקורונה, הייתי מישירה מבט אל הציבור ואומרת כך: יש וירוס נשימתי, ברוב מקרי ההדבקה הוא אינו מורגש, ובחלק גדול מהמקרים הנותרים גורם לתחלואה ויראלית טיפוסית. לעיתים רחוקות הוא גורם לתחלואה קשה או ממושכת, ואף לתמותה.

הייתי מסבירה כי דרגת האלימות של הוירוס גבוהה מזאת של וירוסים נשימתיים אחרים, אך לא באופן קיצוני. הייתי מחדדת שלא מדובר באיום על האנושות או על אוכלוסיית המדינה. הייתי מדגישה שכבר ידוע שהוא מסוכן לאנשים קשישים ולחולים במחלות רקע, ושלכן יש לרכז את כל המאמצים במניעת הדבקה באוכלוסיות אלה. בצער, הייתי גם מסבירה שלא ניתן יהיה למנוע זאת לחלוטין. בהקשר זה הייתי מונה דוגמאות לתופעות נוספות שאינן נמנעות לחלוטין, ושעשויות לגרום לתמותה: תאונות דרכים, זיהום אוויר וכו'.

הייתי מסבירה שלא ברור אם יהיה חיסון אפקטיבי, ושגם אם יהיה – מסתמן שזה לא יקרה בחודשים הקרובים. הייתי מסכמת שהמגיפה לא קרתה בשל התנהגות רעה ושהיא איננה "עונש". המגיפה היא המצב הנתון כעת, ואיתו יש להתמודד בחוכמה, באומץ ותוך ניהול סיכונים מחושב וכוללני.

אז, הייתי דורשת מהציבור ארבעה דברים בלבד:

א. להקטין מגע עם האוכלוסייה הקשישה, ולקיימו תוך שימוש במסיכות (ובאמצעי מיגון נוספים בקרבת קשישים שבריריים).

ב. לעטות מסיכות בחללים סגורים בכל עת, תוך יצירת ריחוק מקסימלי בחלל.

ג. להימנע מהתקהלויות בחללים סגורים, ובחללים פתוחים להתקהל רק עם מסיכה ותוך שמירת ריחוק.

ד. להימנע מהתייצבות במקומות עבודה וממפגשים חברתיים בכל מצב שבו יש סימפטומים – חולשה, חום נמוך, אובדן חוש טעם/ריח – זאת עד חלוף הסימפטומים.

הייתי מסבירה שאין צורך לעטות מסיכות באוויר הפתוח. אין צורך להפסיק להיפגש עם אנשים בחוץ, אפשר להמשיך לעבוד בכל עבודה, ניתן לקיים אירועי תרבות ובידור בהתאם למגבלות, ויש להחזיר את הילדים לבית הספר תוך התאמת דרכי הלימוד למצב. ככלל, יש לחזור לשגרה כמעט מלאה תחת ארבע המגבלות לעיל, ויש להקפיד על הגיינת ידיים.

הייתי מפריכה שמועות מפחידות בלתי מוכחות לגבי הוירוס שרק מעצימות פחד ודמורליזציה (למשל שהוא מדביק דרך כפתורי מעלית). הייתי מדגישה שוב ושוב שסגר מלא איננו פיתרון למגפת הקורונה – לא רק בשל מחירו הכבד, אלא גם משום שאין באפשרותו למנוע הדבקה ותחלואה לאורך זמן. נזקו הוודאי עולה בהרבה על התועלת האפשרית. לפיכך, הייתי מבטיחה לציבור שסגר מלא לא יוטל גם להבא, ללא קשר לעוצמת התחלואה או להתנהגות הציבור.

במקביל, הייתי מוודאת שמתקיימים כמה דברים:

א. הזרמת תקציבים וכוח אדם לבתי החולים.

ב. המשך מתן מענה מיטבי לאוכלוסיית הקשישים בארץ, תוך חתירה מתמדת לשיפור.

ג. המשך הגדרה מדויקת יותר של אוכלוסיות בסיכון ושאינן בסיכון, ומתן מענה כוללני לצרכיהם בכל היבטי החיים – כלכלי, תעסוקתי, חברתי ונפשי.

בשורה התחתונה, הייתי מודה שלא הכל ידוע לגבי הוירוס, וכי בחודשים הקרובים נמשיך ללמוד על הדרך המיטבית למאבק בו, אך זאת מבלי לשתק לחלוטין את המשק והחברה. ביחד, נמשיך לחפש פתרונות מקוריים ומתוחכמים לבעיות השעה, ברוח היצירתית והסולידריות האופיינית לציבור הישראלי בשעות מבחן.

נדמה לי שדיבור כזה, בגובה העיניים, היה מצליח לרתום את הציבור יותר מהשיטות הנוכחיות, הכוללות הפחדה, אכיפה משטרתית הדוקה, כללים דרקוניים ולא עקביים, זיגזוג בין הנחיות סותרות, העדר דוגמה אישית, התעלמות מגורמים מקצועיים וכריכה של הנחיות חיוניות עם החמרות מיותרות.

שבעה חודשים אל תוך המגפה הזו בארץ, יש לעשות לה דה-מיסטיפקציה. האנושות והמדינה ישרדו את המגיפה. אין להמשיך במדיניות המופקרת של "אחריי המבול", תוך הקרבת כל מרכיב אחר של החיים ותוך תשלום מחיר כלכלי עצום ולא מידתי, שנזקיו לאורך זמן יהיו גדולים בהרבה מנזקי המגיפה הנוכחית. יש לדבר אל הציבור בכנות ובפתיחות, ויש לומר אמת תמיד, גם אם היא קשה. יש לקבוע כללים שהציבור יכול לעמוד בהם לאורך זמן, ובמחיר כלכלי-נפשי-בריאותי סביר. יש להקפיד שהכללים יחולו על כל המגזרים בארץ, ללא יוצא מהכלל, לרבות על המנהיגים.

הטלת חומרות ללא ביסוס מדעי, לא רק שגורמת לנזק מיותר, אלא גם לאובדן אמון שמביא לזלזול מוחלט בכללים כולם, והיא בבחינת "לשפוך את התינוק עם המים". ולסיום – אסור בתכלית האיסור לפגוע בדמוקרטיה ובעקרונות הממשל התקין.כך, ורק כך לדעתי, אפשר לחיות לצד הקורונה עד חלוף הזעם.״

הכותבת היא ד"ר ומנהלת המכון האונקולוגי במרכז הרפואי 'שמיר' (אסף הרופא), הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב; הדעות במאמר זה אישיות ואינן מייצגות את דעת המרכז הרפואי 'שמיר' או משרד הבריאות.

:קטגוריותשונות

קורונה – זעקת הרופאה הבכירה

פרופ׳ שרון ענב: איני יכולה לשתוק עוד

מנהלת מחלקת טיפול נמרץ כירורגי בשערי צדק פרסמה פוסט מטלטל בפייסבוק שבו קראה לישראלים ולממשלה להתעורר. "אנחנו בקרב הישרדות". פרופסור שרון ענב, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ כירורגי בבית החולים שערי צדק, פרסמה פוסט חריף בחשבון הפייסבוק הפרטי שלה, שבו הזהירה מהתפשטות הקורונה וקראה לישראלים להתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי. לכתבה המלאה הקלק כאן

 

 

:קטגוריותשונות

קורונה, מניפולציה במספרים

 

חולי קורונה קשים – מניפולציה במספרים

 

      1. במאמר בשם משבר (ללא) מנהיגות של העיתונאי בן-דרור ימני שפורסם במדור 'דעות אחרונות' של העיתון ידיעות אחרונות מתאריך 08/09/2020, נכתב בין היתר "יתכן שהמשק הישראלי צריך לשלם מחיר כלכלי של מיליארד שקל ביום, ועוד מיליון מובטלים, כדי להעלות בשנה או בשלוש שנים את תוחלת החיים של הנפגעים העיקריים מהקורונה, שממוצע הגיל שלהם הוא למעלה מ-80. אבל יתכן, בהחלט יתכן, שצריך להימנע מהעלות האדירה הזאת כדי להשקיע את המיליארדים הללו בהעלאת תוחלת החיים של רבים אחרים. מה עדיף? אנחנו יודעים בוודאות שלמעלה מ-70 אחוז מהנפטרים הם בני 70 פלוס, ורק 2% הם בני פחות מ-50".
      2.  

      3. בראיון עם העיתונאית גאולה אבן-סער בערוץ כאן 11 מאותו תאריך 08/09/2020 עם פרופ' דרור מבורך, מנהל מחלקת הקורונה בביה"ח הדסה עין כרם ירושלים, על רקע גילוי 3,425 נדבקים ביממה האחרונה ועל רקע הטענה שלו כי המדינה בדרך לקטסטרופה אמר זה בין היתר "הפרופיל של החולים במצב קשה עד קריטי, יותר גילאים 40-60 מאשר גילאים 70-80 ומעלה". מבולבלים? להלן הראיון המלא…
      4.  

      5. בראיון לערוץ 12 בטלויזיה שנתן למחרת דר' מיקי הלברט, מנהל בית החולים רמב"ם חיפה במענה על שאלת המראין בנוגע לפרופיל חולי הקורונה בבית חולים זה – מתוך 11 חולי קורונה מונשמים 10 הם מתחת לגיל 60, חלק מהם בריאים לחלוטין

:קטגוריותשונות

המכינה של שר החינוך

השר רפי פרץ נשמע אומר: "אנחנו בצעדי ענק של החזרת הנבואה לישראל, במקום אוניברסיטאות יהיו בתי ספר לנבואה, לאט לאט אנחנו נגיע גם לזה"…

הייתכן ששר החינוך, המייסד ועד לאחרונה גם המנהל של מכינת "עוצם", שממונה על חינוכם הממלכתי של כל ילדי ישראל שפותחים כאן ביום ראשון שנת לימודים חדשה, יטען בפני תלמידיו כי תנועות ההשכלה והאמנסיפציה היו טעויות, כי "אנחנו בצעדי ענק של החזרת הנבואה לישראל", וכי "לאט לאט אנחנו נגיע גם לזה" שבמקום אוניברסיטאות יקומו פה "בתי ספר לנבואה" ?!

"אסור להתקרב לחילונים", כך נשמעו השיעורים במכינה של רפי פרץ.

להלן הכתבה המלאה ששודרה השבוע בערוץ החדשות 13…

עוד בנושא בכתבה שבהמשך

:קטגוריותשונות

Anti-Semitism

Anti-Semitism

Series: Moral Maze

Producer: Dan Tierney
BBC Radio 4
July 17, 2019

image

According to President Macron, anti-Semitism in Europe is at its highest level since 1945. Stereotypes and ignorance abound. A quarter of the 7,000 Europeans who took part in a recent CNN/ComRes poll believe Jews have too much influence in business and finance, while a third admitted that they knew little or nothing about the Holocaust. Show more…

:קטגוריותשונות

שמי הדס

image

שמי הדס. בת 34. רופאה

שמי הדס. בת 34. רופאה. בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. עתודאית. שירתי בחיל האוויר כרופאה במשך 5 שנים. השתחררתי בדרגת סרן ועושה מילואים בהתנדבות עד היום. פעילה חברתית. מתגוררת בקיבוץ כרמים, קיבוץ מעורב דתי-חילוני ואקולוגי. נשואה ליונתן, אדריכל במקצועו. אמא ל-4 ילדים מופלאים תמר בת 8, הילל בן 6 וחצי, נגה בת 3 ואביגיל בת 10 חודשים.

עליתי לארץ בגיל 4 מאתיופיה, דרך סודן. לילדים שלי יש סבא אתיופי שהינו אסיר ציון שסבל עינויים רבים בשל פעילותו הציונית וסבא מצרי-סורי שהינו איש מוסד לשעבר שבין פעליו הרבים גם פעל להבאת יהודי אתיופיה ארצה. יש להם סבתא אתיופית שבאומץ ונחישות שלא יתוארו קמה וצעדה עם 5 ילדיה הקטנים בחשכת המדבר המאיים במשך חודש שלם ברגל וסבלה במחנה פליטים בסודן במשך 10 חודשים כאשר היא כמעט מאבדת שניים מילדיה (ביניהם אני) כאשר לנגד עיניה עומדת מטרה אחת בלבד, הגשמת חלום ירושלים.
סבתא שגידלה בארץ 11 ילדים לתפארת במורכבות של קשיי קליטה בארץ חדשה.

לילדים שלי יש גם סבתא פולנייה שהוריה ברחו מהשואה בפולין והגיעו ארצה בהיותה רק בת שנה. והמשפחה לתפארת שהקימה לימים בארץ ישראל היא העדות הטובה ביותר לניצחון שלנו, העם היהודי, את שונאי הגזע והאנטישמים.

בבית שלנו, שהיה בית עם אמצעים דלים ביותר מבחינה חומרית וכלכלית, אך עשיר מאוד מבחינה ערכית ורוחנית, חונכנו לערכים של אהבת הארץ, הגנה על המולדת, שזוהי ארצנו האחת והיחידה וליהודים אין אף מקום אחר בעולם. גדלנו על ערכים של נתינה, עזרה הדדית, אהבת הזולת, כבוד, שאיפה למצויינות והצלחה. כילדה לא ראיתי מכשולים בדרכי. הייתי ישראלית לכל דבר. לצבע עורי לא הייתה משמעות מבחינתי, כשם שלגוון עיניו של אדם או צבע שיערו אין משמעות.

הייתי ילדה שבגיל 3 עזבה את ביתה באתיופיה והתעקשה לצעוד ברגליים יחפות במדבר במשך 3 חודשים מבלי להתלונן או להשמיע הגה. הייתי ילדה ששרדה 10 חודשים במחנה פליטים בסודן וחלתה במחלות קשות, כולל מלריה וחצבת, וסבלתי מתת תזונה קשה, אף אחד לא נתן תקווה שאשרוד ואגיע לירושלים. הגעתי לארץ הקודש, אך תחילה לבי"ח סורוקה לשיקום ממושך. וכבר בשלב זה של החיים, בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ הקודש, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה. מאותו רגע ואילך , עקשנית כבר אמרנו, סללתי את חיי למסלול הרפואה. שזרתי בכל שלב בחיי את העולם הרפואי עד ההגעה לבית הספר לרפואה.

בשכונה בה גדלתי, היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. מהשכונה הזאת לא יצאו הרבה סיפורי הצלחה לצערי.

בימים האחרונים מאז ההרג של סלמון טקה ז"ל ע"י השוטר, חשתי שאני מתהלכת כסהרורית. חשתי שאין לי אוויר לנשימה. שאין לי טעם לקום לעבודה. הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך. חיפשתי אנשים שמרגישים כמוני שאולי אוכל לשתף בתחושות שלי ובחוסר האונים. התגובה ברשתות החברתיות נראתה לי חסרת טעם. ראיתי את פרץ הזעם והתסכול שהתארגן ספונטנית ויצא לרחובות. נערים זעקו מדם ליבם. אמהות זעקו מרחמם הכואב על אובדן ילד נוסף. הרהרתי עם עצמי ללא הרף.

המחשבות לא פסקו. איך עוצרים את הטירוף הזה? איך מביאים לשינוי אמיתי? איך מסבירים לחברה הישראלית, לאנשים שאני פוגשת מידי יום בעבודה, בקיבוץ, בלימודים ובמסגרות אחרות מה קרה לקהילה הזאת? מה מביא לפרץ כזה של זעם ושנאה שכרגע גם פוגע באזרחים תמימים בחלק מהמקרים. מנגד אני רואה ושומעת את החדשות והמגמתיות של התקשורת ומבינה שהקרב על התודעה הציבורית כמעט אבוד.

הגעתי לעבודה אחרי יומיים שלא הייתי כי כל מה שרציתי היה להתכנס הביתה ולחבק חזק חזק את ילדי ולהגיד להם שהעתיד שלהם יהיה אחר. בעבודה כולם התנהלו סביבי כאילו כלום לא קרה ורק אני הרגשתי שסערה עצומה מתחוללת בתוכי , סערה שאף אחד לא שותף לה. גם בקיבוץ, מקום מגורי, השגרה המשיכה באין מפריע.

אני בדר"כ לא מדברת על גזענות. ההורים שלי תמיד אמרו שדעות קדומות הן רעש רקע ולא צריך להתייחס לזה. צריך להסתכל למטרה ולא לתת לזה להפריע לנו. כשאני חושבת על מה שעברתי בחיי אני מבינה שהגזענות והדעות הקדומות אינם נחלתם של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה או אוכלוסיות שוליים אחרות.

הגזענות הינה חוצה שכבות באוכלוסיה , היא חלק מהחברה הישראלית ונמצאת גם באופן ממוסד ומובנה בשלטון. אין זה משנה אם אני ד"ר לרפואה או אחרון הנערים שיושב ושותה כוס בירה להנאתו בפארק השכונתי.

אני, הרופאה ,הקצינה שמתגוררת בקיבוץ ונשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה ומהווה סמל ההצלחה של קליטת עליה ושילוב חברתי חווה גזענות כמעט על בסיס יומיומי.

זה התחיל בילדות כשקראו לי ילדים מהכיתה או סתם ברחוב "כושית", המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי "אדיסה" זה לא ישראלי ואף העיזו לבחור לי את השם החלופי. עזבתי את בית הספר אך גם בבית הספר החדש התעקשו שאשנה את שמי. התייאשתי. לא יכולתי לעזוב בתי ספר בלי סוף….

בחטיבת הביניים ניתבו אותי לבית ספר עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה עם אפשרויות בגרות מוגבלות ורק בזכות מורה מדהים שראה את הפוטנציאל שלי הועברתי לאחד מבתי הספר הטובים בבאר שבע. בבית הספר לרפואה הרימו גבה כשהגעתי ביום הראשון לכיתה ושאלו אם אני בטוחה שאני בכיתה הנכונה. הרגשתי תמיד שאני צריכה להוכיח שאני ראויה למקום אליו הגעתי. שלא מספיק לי להיות טובה, אני חייבת להיות הכי טובה, מצוינת.

כסטודנטית לרפואה היו מטופלים שסרבו שאגש אליהם או הביעו חשש או תמיד חשבו שאני המנקה או כוח העזר למרות שעמדתי בשורה עם חברי לכיתה עם אותו חלוק לבן, סטטוסקופ ותג שם עליו כתוב בצורה ברורה "הדס מלדה- סטודנטית לרפואה". הצטיינתי בלימודים. הייתי מתרגלת (סגל זוטר) של סטודנטים לרפואה ורפואת חרום. הייתי אחת משני סטודנטים לרפואה שייצגו את בתי הספר לרפואה בארץ בתוכנית יוקרתית בקנדה. באחד המקרים היה מטופל שהגדיל לצעוק עלי ברחבי חצר בית החולים בדרכי לספרייה, שאיני ראויה לחלוק שאני לובשת ולסטטוסקופ וכי עלי לחזור לעץ ממנו באתי באפריקה.

כשהגשתי קורות חיים לעבודה כמרצה בתחום הרפואה במכללות שונות, תמיד חזרו אלי מלאי פליאה מהרזומה שלי ורצו אותי באופן מידי. אחת הפעמים שזכורות לי היטב היא שהגשתי קורות חיים למכללת רידמן ושוחחתי עם המזכירה והמנהלת טלפונית שאמרו ללא הרף כמה הן מתרשמות מהניסיון שלי ושמבחינתן אפשר לתאם פגישה כבר למחרת לסגור את פרטי החוזה. הגעתי למזכירות המכללה, נשאלתי ע"י המזכירה מה אני מחפשת, אמרתי שאני הדס, הסטודנטית לרפואה, יש לי פגישה עם המנהלת. את הפליאה שעל פניה היא ממש לא יכלה להסתיר. היא ענתה שעליה לבדוק אם המנהלת פנויה. נכנסה לדלת הפנימית , הן התלחששו ומיד לאחר מיכן נעניתי כי המנהלת עסוקה ולא תוכל לפגוש אותי. נשארתי המומה. כל מה שהצלחתי להגיד היה: "אבל קבענו פגישה ואין שם אף אחד" ….מיותר לציין שלא חזרו אלי מעולם.

כשניסיתי לשכור דירה כסטודנטית תמיד בעלי דירות שמחו לשמוע בטלפון שתהיה להם סטודנטית לרפואה , בטח רצינית, לימודים ארוכים, שכירות לטווח ארוך, עסקה נהדרת. עד שפגשו אותי. "אבל אין לך מבטא בטלפון" היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי. בדיוק סגרנו חוזה שניה לפני שהגעת…חבל"… ועוד. הבנתי את העניין. פניתי לבן זוגי הלבן ואמרתי לו: "אם אתה רוצה שתהיה לנו דירה, אתה חייב ללכת לפגישות. אני אסגור הכל טלפונית". הפלא ופלא תוך זמן קצר סגרנו את הדירה שרצינו.

הגעתי לשרות צבאי כרופאה, מיד התעקשו להגדיר אותי כאוכלוסיה בסיכון לפי הנהלים עפ"י המוצא שלי, דבר הדורש שיחה וביקור של קצינת ת"ש לראות מה המצב בבית ואם יש קשיים כלכליים ואחרים, על אף שגרתי בבית בתוך בסיס צבאי והייתי רופאה. כל ניסיון להסביר את האבסורד שבדבר עלה בתוהו. אך לא ויתרתי. כשהגעתי למרפאה הצבאית, כל מטופל שהגיע אלי לא יכל להסתיר את הבעת התדהמה על פניו שאני היא ד"ר הדס מצרי. אך אני יכולה לקבל זאת. בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה. אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטיס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת, הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. מיותר לציין שעם הזמן כאשר המטופלים עמדו על טיבי כרופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית, הם העדיפו לחכות מספר ימים לתור שיתפנה אצלי ולא להבדק ע"י רופא אחר.

כשטסתי לחו"ל עם בעלי וילדי או אפילו בתפקיד בשרות צבאי במדים, תמיד עצרו אותי בנתב"ג בבידוק הביטחוני, העבירו את בעלי וילדי בקלות ואילו אותי עיכבו לחקירה צולבת, ארוכה, כאילו הייתי מחבל פוטנציאלי. לשאלתי מדוע אני נחקרת כך, נאמר לי שזה הנוהל. ילדי תמיד לא הבינו ושאלו "אמא מה רצו מימך? למה נשארת שם?" ולי אין תשובות לתת להם עד היום. זה החלק הכי שנוא עלי ביציאה לחו"ל.

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת החוויה שלי עם הילדים. זכורה לי חוויה אחת מטלטלת במיוחד. אני במדי קבע של חיל האוויר בדרגת סרן מגיעה לעיר אופקים לתור בטיפת חלב לשני ילדי המתוקים. אז תמר ,בתי, רק בת 3 וחצי שנים ובני הילל בן שנתיים. אני עוברת ליד בית ספר דתי ופתאום כל הילדים בחצר צובאים על הגדר משליכים עלי ועל שני ילדי הקטנים אבנים וקוראים לנו כושים, שחורים, תחזרו לאפריקה. אני, אחוזת אימה , רק רוצה להגן על ילדי שחלילה לא יפצעו, מכניסה אותם תחתי, מתכופפת וצורחת " די, די תפסיקו, הם קטנים, מה עשינו לכם?". אני רואה את אחד המורים שוהה במרחב החצר רואה את הנעשה ולא עושה כלום. אני צועקת לו ובשלב מסוים הוא ניגש באדישות ומנסה להגיד לילדים שיפסיקו אך לא באמת. אני מחלצת את הנייד שלי מהכיס ומתקשרת למשטרה. לא מוכנה לעבור על כך בשתיקה. השוטרים מגיעים למקום אך בעיקר רוצים להשיג שקט ולחזור לתחנה. לא היה להם רצון וכוח לעשות מזה עניין ואני הותשתי ורק רציתי לקחת את שני הגוזלים שלי למקום מוגן.

נעצרנו על ספסל בגינה ציבורית, חיבקתי אותם חזק חזק מנסה להסדיר לעצמי את הדופק והנשימה ולא נתתי לדמעות שחנקו אותי לפרוץ החוצה. לא רציתי שיראו את אמא שלהם נכנעת לרוע ולגזענות. הילדים הבינו הכל. הם חכמים מאיתנו. הרגישו את הסערה. הבינו שאמא כרגע משותקת והגיבו חזרה בשתיקה מוחלטת וחיבוק אוהב. רק לאחר זמן מה, כשהתקדמנו לטיפת חלב תמר הקטנה, בת ה-3 שאלה: "אמא, למה הם עשו לנו את זה? מה עשינו להם? ומה זה כושים?" הסתכלתי עליה ועל הילל וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת שלא הולך להיות להם קל בחיים.

הבנתי שהגזענות היא לא הבעיה של אמא שלהם שעלתה מאתיופיה. הגזענות נמצאת בכל מקום ומקום בחברה הישראלית, במערכת החינוך, מערכת הבריאות, בתעסוקה, במשטרה ועוד.

המשטרה היא רק סימפטום לבעיה רחבה ועמוקה בהרבה שקיימת בחברה שלנו. אם לא יהיה חינוך לערכים של סובלנות, אהבת הזולת, קבלת האחר גם בבית וגם בתוך מערכת החינוך החל מהגיל הרך, אני לא רואה איך המציאות באמת תשתנה. חלק מהסיפורים שהעלתי כאן אינם מוכרים אף לאנשים הקרובים אלי ביותר. אך היום מצאתי לנכון לעלות אותם על הכתב ולשתף. תמיד השתדלתי לא לשים שם את הפוקוס ולראות איך אני משנה את המציאות הזאת. נסעתי במשך עשור ברחבי הארץ מצפון לדרום, בהתנדבות, לספר את הסיפור האישי שלי ולעודד ילדים משכונות פריפריה ומצוקה או ריכוזים גבוהים של יוצאי אתיופיה לשאוף להשכלה גבוהה.

הדבר הכי מטלטל ועצוב שפגשתי, הוא העובדה שרוב הילדים במקומות האלה ענו לשאלתי מה הם חולמים להיות, שבעצם אין להם חלום…"בשביל מה לחלום, גם ככה לא נגיע לכלום". ואותי זה תמיד טילטל. כי מה זה בעצם ילד בלי חלום? זה לא ילד. ואנחנו כחברה יצרנו את המציאות הזאת באזורים מסוימים ובאוכלוסיות מסוימות. לא רק באוכלוסיה האתיופית.

יש לנו אחריות חברתית לתקן את הדבר הזה. רוב הנערים שאתם רואים היום בחדשות שיוצאים בזעם הם נערים ונערות שכואבים את האפשרות לחלום שנלקחה מהם עוד בילדותם ואף אחד לא נתן על זה את הדעת. משם זה מתחיל ונמשך למציאות יומיומית של חוויות גזעניות בכל אספקט בחיים. הרבה פעמים אני שומעת שאומרים "אז מה, כל העליות עברו את זה"…האם זה הופך את זה לתקין? ללגיטימי? האם אנחנו רוצים לשחזר את ההיסטוריה שוב ושוב? ואולי אנחנו כאן בשביל לשנות אותה סוף סוף וליצור משהו טוב יותר?

אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת, שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח לא לשחזר אותה. אנשים מסוגלים לראות מעבר למוצג בתקשורת, מעבר לאי-הנוחות הזמנית הנגרמת בעקבות מחאה צודקת, להבין את הבעיה העמוקה שקיימת בחברה שלנו ולהציג לה דרך אחרת. דרך של אחדות, סובלנות, הכלה, קבלה, שיוויון, תחושת שותפות וערבות הדדית, דרך שתיצור כאן חברה רב-גונית עם עושר תרבותי שבאמת תהווה דוגמא ומופת לעולם כולו אך יותר מכך, חברה שכולנו נהיה גאים להיות חלק ממנה וכל אחד ואחד ירגיש בלתי נפרד ממנה!

Hadas Malada-Matsree

:קטגוריותשונות

השפלה ברבנות

השפלה ברבנות

האלמנה שנדרשה לקיים טקס חליצה כדי להינשא בשנית.

:קטגוריותשונות
%d בלוגרים אהבו את זה: