המכינה של שר החינוך

השר רפי פרץ נשמע אומר: "אנחנו בצעדי ענק של החזרת הנבואה לישראל, במקום אוניברסיטאות יהיו בתי ספר לנבואה, לאט לאט אנחנו נגיע גם לזה"…

הייתכן ששר החינוך, המייסד ועד לאחרונה גם המנהל של מכינת "עוצם", שממונה על חינוכם הממלכתי של כל ילדי ישראל שפותחים כאן ביום ראשון שנת לימודים חדשה, יטען בפני תלמידיו כי תנועות ההשכלה והאמנסיפציה היו טעויות, כי "אנחנו בצעדי ענק של החזרת הנבואה לישראל", וכי "לאט לאט אנחנו נגיע גם לזה" שבמקום אוניברסיטאות יקומו פה "בתי ספר לנבואה" ?!

"אסור להתקרב לחילונים", כך נשמעו השיעורים במכינה של רפי פרץ.

להלן הכתבה המלאה ששודרה השבוע בערוץ החדשות 13…

עוד בנושא בכתבה שבהמשך

מודעות פרסומת
:קטגוריותשונות

Anti-Semitism

Anti-Semitism

Series: Moral Maze

Producer: Dan Tierney
BBC Radio 4
July 17, 2019

image

According to President Macron, anti-Semitism in Europe is at its highest level since 1945. Stereotypes and ignorance abound. A quarter of the 7,000 Europeans who took part in a recent CNN/ComRes poll believe Jews have too much influence in business and finance, while a third admitted that they knew little or nothing about the Holocaust. Show more…

:קטגוריותשונות

סיבת המוות

image

סיבת המוות

מותחן דוקומנטרי הנוגע במעמדה של החברה הדרוזית בישראל מצד אחד ובמונחי היסוד אמת ושקר מהצד האחר. יש משהו מטלטל בסרט או כפי שהגדירה זאת אחת הצופות בשיחה שהתקיימה בתום ההקרנה עם היוצר רמי כץ "הטלת כאן פצצה…". השאלה איתה מתמודד הסרט היא האם רצון שלא לפגוע בנרטיב שנוצר בתודעה הלאומית מצדיק מעשה טיוח ושקר.

להלן קישור לאחת הכתבות שהתפרסמו עם צאת הסרט בסוף שנת 2018.
שם המחבר: אבנר שביט
27 בנובמבר 2018
אתר וואלה ! News

במרץ 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, מצא רב-סמל סלים ברכאת את מותו בפיגוע בסי-פוד מרקט. השוטר, שמוצאו דרוזי, הסתער בגבורה על המחבל במקום ומנע בכך מספר נפגעים גדול בהרבה – בסופו של דבר, נרצחו באירוע שני אזרחים נוספים. הוא הקריב את עצמו לשם כך, ולפי הגרסה הרשמית שנמסרה למשפחה, מת כתוצאה מדקירות הטרוריסט.
להמשך הכתבה…

:קטגוריותתרבות

שמי הדס

image

שמי הדס. בת 34. רופאה

שמי הדס. בת 34. רופאה. בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון. עתודאית. שירתי בחיל האוויר כרופאה במשך 5 שנים. השתחררתי בדרגת סרן ועושה מילואים בהתנדבות עד היום. פעילה חברתית. מתגוררת בקיבוץ כרמים, קיבוץ מעורב דתי-חילוני ואקולוגי. נשואה ליונתן, אדריכל במקצועו. אמא ל-4 ילדים מופלאים תמר בת 8, הילל בן 6 וחצי, נגה בת 3 ואביגיל בת 10 חודשים.

עליתי לארץ בגיל 4 מאתיופיה, דרך סודן. לילדים שלי יש סבא אתיופי שהינו אסיר ציון שסבל עינויים רבים בשל פעילותו הציונית וסבא מצרי-סורי שהינו איש מוסד לשעבר שבין פעליו הרבים גם פעל להבאת יהודי אתיופיה ארצה. יש להם סבתא אתיופית שבאומץ ונחישות שלא יתוארו קמה וצעדה עם 5 ילדיה הקטנים בחשכת המדבר המאיים במשך חודש שלם ברגל וסבלה במחנה פליטים בסודן במשך 10 חודשים כאשר היא כמעט מאבדת שניים מילדיה (ביניהם אני) כאשר לנגד עיניה עומדת מטרה אחת בלבד, הגשמת חלום ירושלים.
סבתא שגידלה בארץ 11 ילדים לתפארת במורכבות של קשיי קליטה בארץ חדשה.

לילדים שלי יש גם סבתא פולנייה שהוריה ברחו מהשואה בפולין והגיעו ארצה בהיותה רק בת שנה. והמשפחה לתפארת שהקימה לימים בארץ ישראל היא העדות הטובה ביותר לניצחון שלנו, העם היהודי, את שונאי הגזע והאנטישמים.

בבית שלנו, שהיה בית עם אמצעים דלים ביותר מבחינה חומרית וכלכלית, אך עשיר מאוד מבחינה ערכית ורוחנית, חונכנו לערכים של אהבת הארץ, הגנה על המולדת, שזוהי ארצנו האחת והיחידה וליהודים אין אף מקום אחר בעולם. גדלנו על ערכים של נתינה, עזרה הדדית, אהבת הזולת, כבוד, שאיפה למצויינות והצלחה. כילדה לא ראיתי מכשולים בדרכי. הייתי ישראלית לכל דבר. לצבע עורי לא הייתה משמעות מבחינתי, כשם שלגוון עיניו של אדם או צבע שיערו אין משמעות.

הייתי ילדה שבגיל 3 עזבה את ביתה באתיופיה והתעקשה לצעוד ברגליים יחפות במדבר במשך 3 חודשים מבלי להתלונן או להשמיע הגה. הייתי ילדה ששרדה 10 חודשים במחנה פליטים בסודן וחלתה במחלות קשות, כולל מלריה וחצבת, וסבלתי מתת תזונה קשה, אף אחד לא נתן תקווה שאשרוד ואגיע לירושלים. הגעתי לארץ הקודש, אך תחילה לבי"ח סורוקה לשיקום ממושך. וכבר בשלב זה של החיים, בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ הקודש, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה. מאותו רגע ואילך , עקשנית כבר אמרנו, סללתי את חיי למסלול הרפואה. שזרתי בכל שלב בחיי את העולם הרפואי עד ההגעה לבית הספר לרפואה.

בשכונה בה גדלתי, היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. מהשכונה הזאת לא יצאו הרבה סיפורי הצלחה לצערי.

בימים האחרונים מאז ההרג של סלמון טקה ז"ל ע"י השוטר, חשתי שאני מתהלכת כסהרורית. חשתי שאין לי אוויר לנשימה. שאין לי טעם לקום לעבודה. הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך. חיפשתי אנשים שמרגישים כמוני שאולי אוכל לשתף בתחושות שלי ובחוסר האונים. התגובה ברשתות החברתיות נראתה לי חסרת טעם. ראיתי את פרץ הזעם והתסכול שהתארגן ספונטנית ויצא לרחובות. נערים זעקו מדם ליבם. אמהות זעקו מרחמם הכואב על אובדן ילד נוסף. הרהרתי עם עצמי ללא הרף.

המחשבות לא פסקו. איך עוצרים את הטירוף הזה? איך מביאים לשינוי אמיתי? איך מסבירים לחברה הישראלית, לאנשים שאני פוגשת מידי יום בעבודה, בקיבוץ, בלימודים ובמסגרות אחרות מה קרה לקהילה הזאת? מה מביא לפרץ כזה של זעם ושנאה שכרגע גם פוגע באזרחים תמימים בחלק מהמקרים. מנגד אני רואה ושומעת את החדשות והמגמתיות של התקשורת ומבינה שהקרב על התודעה הציבורית כמעט אבוד.

הגעתי לעבודה אחרי יומיים שלא הייתי כי כל מה שרציתי היה להתכנס הביתה ולחבק חזק חזק את ילדי ולהגיד להם שהעתיד שלהם יהיה אחר. בעבודה כולם התנהלו סביבי כאילו כלום לא קרה ורק אני הרגשתי שסערה עצומה מתחוללת בתוכי , סערה שאף אחד לא שותף לה. גם בקיבוץ, מקום מגורי, השגרה המשיכה באין מפריע.

אני בדר"כ לא מדברת על גזענות. ההורים שלי תמיד אמרו שדעות קדומות הן רעש רקע ולא צריך להתייחס לזה. צריך להסתכל למטרה ולא לתת לזה להפריע לנו. כשאני חושבת על מה שעברתי בחיי אני מבינה שהגזענות והדעות הקדומות אינם נחלתם של הנערים האתיופים בשכונות המצוקה או אוכלוסיות שוליים אחרות.

הגזענות הינה חוצה שכבות באוכלוסיה , היא חלק מהחברה הישראלית ונמצאת גם באופן ממוסד ומובנה בשלטון. אין זה משנה אם אני ד"ר לרפואה או אחרון הנערים שיושב ושותה כוס בירה להנאתו בפארק השכונתי.

אני, הרופאה ,הקצינה שמתגוררת בקיבוץ ונשואה לאיש יקר שאינו יוצא אתיופיה ומהווה סמל ההצלחה של קליטת עליה ושילוב חברתי חווה גזענות כמעט על בסיס יומיומי.

זה התחיל בילדות כשקראו לי ילדים מהכיתה או סתם ברחוב "כושית", המורים בבית הספר שהתעקשו לשנות את שמי להדס כי "אדיסה" זה לא ישראלי ואף העיזו לבחור לי את השם החלופי. עזבתי את בית הספר אך גם בבית הספר החדש התעקשו שאשנה את שמי. התייאשתי. לא יכולתי לעזוב בתי ספר בלי סוף….

בחטיבת הביניים ניתבו אותי לבית ספר עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה עם אפשרויות בגרות מוגבלות ורק בזכות מורה מדהים שראה את הפוטנציאל שלי הועברתי לאחד מבתי הספר הטובים בבאר שבע. בבית הספר לרפואה הרימו גבה כשהגעתי ביום הראשון לכיתה ושאלו אם אני בטוחה שאני בכיתה הנכונה. הרגשתי תמיד שאני צריכה להוכיח שאני ראויה למקום אליו הגעתי. שלא מספיק לי להיות טובה, אני חייבת להיות הכי טובה, מצוינת.

כסטודנטית לרפואה היו מטופלים שסרבו שאגש אליהם או הביעו חשש או תמיד חשבו שאני המנקה או כוח העזר למרות שעמדתי בשורה עם חברי לכיתה עם אותו חלוק לבן, סטטוסקופ ותג שם עליו כתוב בצורה ברורה "הדס מלדה- סטודנטית לרפואה". הצטיינתי בלימודים. הייתי מתרגלת (סגל זוטר) של סטודנטים לרפואה ורפואת חרום. הייתי אחת משני סטודנטים לרפואה שייצגו את בתי הספר לרפואה בארץ בתוכנית יוקרתית בקנדה. באחד המקרים היה מטופל שהגדיל לצעוק עלי ברחבי חצר בית החולים בדרכי לספרייה, שאיני ראויה לחלוק שאני לובשת ולסטטוסקופ וכי עלי לחזור לעץ ממנו באתי באפריקה.

כשהגשתי קורות חיים לעבודה כמרצה בתחום הרפואה במכללות שונות, תמיד חזרו אלי מלאי פליאה מהרזומה שלי ורצו אותי באופן מידי. אחת הפעמים שזכורות לי היטב היא שהגשתי קורות חיים למכללת רידמן ושוחחתי עם המזכירה והמנהלת טלפונית שאמרו ללא הרף כמה הן מתרשמות מהניסיון שלי ושמבחינתן אפשר לתאם פגישה כבר למחרת לסגור את פרטי החוזה. הגעתי למזכירות המכללה, נשאלתי ע"י המזכירה מה אני מחפשת, אמרתי שאני הדס, הסטודנטית לרפואה, יש לי פגישה עם המנהלת. את הפליאה שעל פניה היא ממש לא יכלה להסתיר. היא ענתה שעליה לבדוק אם המנהלת פנויה. נכנסה לדלת הפנימית , הן התלחששו ומיד לאחר מיכן נעניתי כי המנהלת עסוקה ולא תוכל לפגוש אותי. נשארתי המומה. כל מה שהצלחתי להגיד היה: "אבל קבענו פגישה ואין שם אף אחד" ….מיותר לציין שלא חזרו אלי מעולם.

כשניסיתי לשכור דירה כסטודנטית תמיד בעלי דירות שמחו לשמוע בטלפון שתהיה להם סטודנטית לרפואה , בטח רצינית, לימודים ארוכים, שכירות לטווח ארוך, עסקה נהדרת. עד שפגשו אותי. "אבל אין לך מבטא בטלפון" היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי. בדיוק סגרנו חוזה שניה לפני שהגעת…חבל"… ועוד. הבנתי את העניין. פניתי לבן זוגי הלבן ואמרתי לו: "אם אתה רוצה שתהיה לנו דירה, אתה חייב ללכת לפגישות. אני אסגור הכל טלפונית". הפלא ופלא תוך זמן קצר סגרנו את הדירה שרצינו.

הגעתי לשרות צבאי כרופאה, מיד התעקשו להגדיר אותי כאוכלוסיה בסיכון לפי הנהלים עפ"י המוצא שלי, דבר הדורש שיחה וביקור של קצינת ת"ש לראות מה המצב בבית ואם יש קשיים כלכליים ואחרים, על אף שגרתי בבית בתוך בסיס צבאי והייתי רופאה. כל ניסיון להסביר את האבסורד שבדבר עלה בתוהו. אך לא ויתרתי. כשהגעתי למרפאה הצבאית, כל מטופל שהגיע אלי לא יכל להסתיר את הבעת התדהמה על פניו שאני היא ד"ר הדס מצרי. אך אני יכולה לקבל זאת. בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה. אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטיס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת, הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. מיותר לציין שעם הזמן כאשר המטופלים עמדו על טיבי כרופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית, הם העדיפו לחכות מספר ימים לתור שיתפנה אצלי ולא להבדק ע"י רופא אחר.

כשטסתי לחו"ל עם בעלי וילדי או אפילו בתפקיד בשרות צבאי במדים, תמיד עצרו אותי בנתב"ג בבידוק הביטחוני, העבירו את בעלי וילדי בקלות ואילו אותי עיכבו לחקירה צולבת, ארוכה, כאילו הייתי מחבל פוטנציאלי. לשאלתי מדוע אני נחקרת כך, נאמר לי שזה הנוהל. ילדי תמיד לא הבינו ושאלו "אמא מה רצו מימך? למה נשארת שם?" ולי אין תשובות לתת להם עד היום. זה החלק הכי שנוא עלי ביציאה לחו"ל.

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת החוויה שלי עם הילדים. זכורה לי חוויה אחת מטלטלת במיוחד. אני במדי קבע של חיל האוויר בדרגת סרן מגיעה לעיר אופקים לתור בטיפת חלב לשני ילדי המתוקים. אז תמר ,בתי, רק בת 3 וחצי שנים ובני הילל בן שנתיים. אני עוברת ליד בית ספר דתי ופתאום כל הילדים בחצר צובאים על הגדר משליכים עלי ועל שני ילדי הקטנים אבנים וקוראים לנו כושים, שחורים, תחזרו לאפריקה. אני, אחוזת אימה , רק רוצה להגן על ילדי שחלילה לא יפצעו, מכניסה אותם תחתי, מתכופפת וצורחת " די, די תפסיקו, הם קטנים, מה עשינו לכם?". אני רואה את אחד המורים שוהה במרחב החצר רואה את הנעשה ולא עושה כלום. אני צועקת לו ובשלב מסוים הוא ניגש באדישות ומנסה להגיד לילדים שיפסיקו אך לא באמת. אני מחלצת את הנייד שלי מהכיס ומתקשרת למשטרה. לא מוכנה לעבור על כך בשתיקה. השוטרים מגיעים למקום אך בעיקר רוצים להשיג שקט ולחזור לתחנה. לא היה להם רצון וכוח לעשות מזה עניין ואני הותשתי ורק רציתי לקחת את שני הגוזלים שלי למקום מוגן.

נעצרנו על ספסל בגינה ציבורית, חיבקתי אותם חזק חזק מנסה להסדיר לעצמי את הדופק והנשימה ולא נתתי לדמעות שחנקו אותי לפרוץ החוצה. לא רציתי שיראו את אמא שלהם נכנעת לרוע ולגזענות. הילדים הבינו הכל. הם חכמים מאיתנו. הרגישו את הסערה. הבינו שאמא כרגע משותקת והגיבו חזרה בשתיקה מוחלטת וחיבוק אוהב. רק לאחר זמן מה, כשהתקדמנו לטיפת חלב תמר הקטנה, בת ה-3 שאלה: "אמא, למה הם עשו לנו את זה? מה עשינו להם? ומה זה כושים?" הסתכלתי עליה ועל הילל וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת שלא הולך להיות להם קל בחיים.

הבנתי שהגזענות היא לא הבעיה של אמא שלהם שעלתה מאתיופיה. הגזענות נמצאת בכל מקום ומקום בחברה הישראלית, במערכת החינוך, מערכת הבריאות, בתעסוקה, במשטרה ועוד.

המשטרה היא רק סימפטום לבעיה רחבה ועמוקה בהרבה שקיימת בחברה שלנו. אם לא יהיה חינוך לערכים של סובלנות, אהבת הזולת, קבלת האחר גם בבית וגם בתוך מערכת החינוך החל מהגיל הרך, אני לא רואה איך המציאות באמת תשתנה. חלק מהסיפורים שהעלתי כאן אינם מוכרים אף לאנשים הקרובים אלי ביותר. אך היום מצאתי לנכון לעלות אותם על הכתב ולשתף. תמיד השתדלתי לא לשים שם את הפוקוס ולראות איך אני משנה את המציאות הזאת. נסעתי במשך עשור ברחבי הארץ מצפון לדרום, בהתנדבות, לספר את הסיפור האישי שלי ולעודד ילדים משכונות פריפריה ומצוקה או ריכוזים גבוהים של יוצאי אתיופיה לשאוף להשכלה גבוהה.

הדבר הכי מטלטל ועצוב שפגשתי, הוא העובדה שרוב הילדים במקומות האלה ענו לשאלתי מה הם חולמים להיות, שבעצם אין להם חלום…"בשביל מה לחלום, גם ככה לא נגיע לכלום". ואותי זה תמיד טילטל. כי מה זה בעצם ילד בלי חלום? זה לא ילד. ואנחנו כחברה יצרנו את המציאות הזאת באזורים מסוימים ובאוכלוסיות מסוימות. לא רק באוכלוסיה האתיופית.

יש לנו אחריות חברתית לתקן את הדבר הזה. רוב הנערים שאתם רואים היום בחדשות שיוצאים בזעם הם נערים ונערות שכואבים את האפשרות לחלום שנלקחה מהם עוד בילדותם ואף אחד לא נתן על זה את הדעת. משם זה מתחיל ונמשך למציאות יומיומית של חוויות גזעניות בכל אספקט בחיים. הרבה פעמים אני שומעת שאומרים "אז מה, כל העליות עברו את זה"…האם זה הופך את זה לתקין? ללגיטימי? האם אנחנו רוצים לשחזר את ההיסטוריה שוב ושוב? ואולי אנחנו כאן בשביל לשנות אותה סוף סוף וליצור משהו טוב יותר?

אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת, שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח לא לשחזר אותה. אנשים מסוגלים לראות מעבר למוצג בתקשורת, מעבר לאי-הנוחות הזמנית הנגרמת בעקבות מחאה צודקת, להבין את הבעיה העמוקה שקיימת בחברה שלנו ולהציג לה דרך אחרת. דרך של אחדות, סובלנות, הכלה, קבלה, שיוויון, תחושת שותפות וערבות הדדית, דרך שתיצור כאן חברה רב-גונית עם עושר תרבותי שבאמת תהווה דוגמא ומופת לעולם כולו אך יותר מכך, חברה שכולנו נהיה גאים להיות חלק ממנה וכל אחד ואחד ירגיש בלתי נפרד ממנה!

Hadas Malada-Matsree

:קטגוריותשונות

השפלה ברבנות

השפלה ברבנות

האלמנה שנדרשה לקיים טקס חליצה כדי להינשא בשנית.

:קטגוריותשונות

כן, להפריד

דב הלברט
הכותב הוא מרצה למשפט עברי והיה בעבר ראש לשכת הרב הראשי לישראל

כאדם דתי חרדי אני עומד לכתוב דברים חריפים, אבל איני יכול שלא לכותבם, מתוך תחושה שהגיע הזמן לשינוי רדיקלי. לצערי, איאלץ להתמקד בחסרונות ובכישלונות ולא לעסוק ביתרונות ובהישגים. כשם שהכיבוש משחית – כפי שמודים גם אלו הרואים צורך בכיבוש – כך הפוליטיקה משחיתה את הדת. החיבור בין הפוליטיקה לדת הוא מעגל חוזר של פגיעה מוסרית ושנאת אחים. הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת, וחוזר חלילה. הפתרון היחיד הבא בחשבון, לטובת הדת ולטובת המדינה, הוא לאמץ את הסעיף הראשון בחוקה האמריקאית, הקובע הפרדת דת ומדינה.

איני סבור שיש אדם שחייב לממן את אמונתי. אין זה מוסרי שהציבור החילוני יממן את האברכים, או את הילודה הברוכה בקרב החרדים. אין דבר מקומם יותר מתופעה של קבלת סכום נדיב מידה של החברה החילונית, ויריקה בפניה. הציבור החרדי מתקומם נגד ערכי הציבור החילוני – הציונות, היצירה, הגיוס לצבא, השוויון בין המינים ועוד. עם זאת, אין לו היסוסים כלשהם בבואו לדרוש ולקבל מימון – שיעודד התגרות נוספת. הבה נהיה כנים. אין שום הצדקה שציבור חילוני יממן את הבזים לערכיו.

הפתרון שאני מציע הוא לטובת הדת יותר מאשר לטובת המדינה. איני רוצה להשתייך לחברה כופה. איני רוצה להשתייך לחברה שיש בה המסיתים לגזענות, ואיני רוצה להשתייך לחברה דתית כפוית טובה. כיווני מחשבה מעוותים אינם חלק מההלכה היהודית ומקורם בפרשנות מעוותת, הנובעת בעיקרה מהחיבור המאוס שבין הפוליטיקה, הממסד והדת. הקהילה היהודית בארצות הברית לא תעז לחסום רחובות ולפגוע בשוטרים בגלל פתיחת קניון בשבת. שם בוודאי לא ייצאו בעצומת רבנים הקוראת שלא למכור ולא להשכיר בתים לנוכרים.

הגיע הזמן לומר די: די למפלגות הדתיות; די לתופעה המבישה של התעסקות בתקציבים לצרכים עצמיים ובהתעלמות מהמדינה ומהעולם; די להשחתה המוסרית והאסתטית של הדת, די לכפיית חוקים על ציבור שאינו מאמין בהם.

בפרפראזה על נאומו של מרטין לותר קינג, אומר שיש לי חלום: יש לי חלום לניתוק הפוליטיקה מהדת; יש לי חלום שילד חילוני ילמד את מקורות היהדות מתוך אהבה, ולא מחשש מוצדק לתוצאות המשתקפות בחלון הראווה של הממסד הדתי; יש לי חלום להשתייך לחברה דתית חרדית מתונה ורחבת אופקים, שסיסמתה "חיה ותן לחיות".

לעתים נדמה, שתודעתה של החברה הדתית החרדית מתעצבת מתוך תחושה של נרדפות. נראה כי תחושה זאת מעניקה לה את הגדרתה ואת זכות קיומה, כאילו בראש סדר היום של הנשיא ברק אובמה או של בית המשפט העליון עומדת השאלה כיצד למגר את היהדות הדתית. מה הפלא שעם תודעה חברתית כזאת פורחות אנטישמיות ושנאת יהודים? מה היינו אנחנו חושבים על כת דתית מתנשאת, מרוכזת בעצמה, שרואה בעצמה אור לאחרים אך זורעת מחלוקת ובידול?

יש לאפשר לכל אחד, יהודי או גוי, לחיות לפי אמונתו מתוך שוויון אזרחי ומתוך הכרה אמיתית בזכויות האנושיות הנתונות לכל בני האדם שנבראו בצלם אלוקים. דבר אחד ברור, אין אופציה גרועה יותר מהחיבור בין דת לפוליטיקה.

:קטגוריותשונות

מחדל הפקרת העורף

מחדל הפקרת העורף

מערכת נאוטילוס בניו מקסיקו, ארה"ב

יוסי לנגוצקי

יוסי לנגוצקי

פורסם בהארץ בתאריך 10/06/2019

כמי שעסק שנים לא מעטות, במסגרת הצבא, בפיתוח ויישום של מערכות טכנולוגיות מתוחכמות, אני רואה חובה לעצמי להביע את חרדתי מהצפוי לנו במקרה של מלחמה. מספר הפצצות, הפגזים והטילים שיוטלו על העורף מוערך על ידי גורמי הביטחון ב–1,000–2,000 יחידות שיגור ליממה. יש להניח כי פגיעה מסיבית כזאת בעורף עלולה להשפיע על ביצועי צה"ל בחזיתות המלחמה.

שנים רבות הקדישה מערכת הביטחון לפיתוח החשוב של טילים נגד טילים בליסטיים שעשויים להיות משוגרים מאיראן (מחיר כל טיל מסדרה זאת הוא מיליוני דולרים) ושל מערכת כיפת ברזל (מחיר כל ירי בה הוא 100 אלף דולר). ואולם, נראה שמקבלי ההחלטות נרדמו בשמירה בכל הנוגע למציאת פתרונות יעילים וזולים להתמודדות עם עשרות אלפי הטילים שיומטרו על העורף במלחמה עתידית. ברור כי בכל תרחיש מלחמה, אין ולא ייתכן שיהיה בידינו מלאי מספיק להתמודדות עם כל הטילים, ומכאן שאנו עלולים להיקלע למצב שבו אנו נעדרים לחלוטין אמצעי התגוננות נגד טילי האויב.

נסראללה: "בידינו מספיק טילים מדויקים כדי לפגוע בכל מטרותינו בישראל"

קרבות אוויר: מי ישלוט בשוק יירוט הטילים – הלייזר או כיפת הברזל?

האם מתקפת הטילים הבאה תוביל את ישראל לפשיטת רגל?

מדוע זה קרה? בעבר ניסיתי לסייע (בהתנדבות) למימוש רכש מערכות לייזר רבי עוצמה נגד טילים ("נאוטילוס", "סייפ־גארד"), שפותחו בהצלחה בארה"ב על ידי חברת "Northrop Grumman" ביוזמת ישראל ובמימון (בסך 400 מיליון דולר) אמריקאי. זכיתי בתגובה בהטלת רפש מצד מערכת הביטחון, שהכריזה כי "תמיכתו של לנגוצקי וחבריו בלייזרים מונעת מאינטרסים כלכליים". כל מה שאני יכול לומר הוא, שמערכת הביטחון, מטעמים הראויים לחקירה, דחתה את הצעת חברת .N.G, שב–2007 התחייבה להציב בישראל מערכת לייזר ראשונה כבר ב–2008. עלות השמדת טיל על ידי קרן לייזר היתה אמורה להיות 2,000 דולר בלבד. .N.G, שהציעה שילוב מבצעי בהפעלת מערכות כיפת ברזל עם מערכות הלייזר שפיתחה, אף התחייבה לשלם קנסות אם לא תעמוד בפרמטרים הטכניים והמבצעיים ובלוחות הזמנים שישראל הציבה כחלק מתנאי העיסקה.

אינני יכול להחריש מול האיוולת וחוסר האחריות הכרוכות בהתעלמות רבת השנים מאופציית הלייזרים

המחדל הדרמטי הזה — ההימנעות מבחינה הוגנת של מערכות לייזר יעילות וזולות נגד טילים — יהווה בוודאי נושא מרכזי בסדר יומה של ועדת החקירה שתוקם אחרי המלחמה הבאה. חברי לעמותת "מגן העורף", שהינם, בניגוד לכל ההשמצות המכוערות, אנשים ישרי דרך, העוסקים בהתנדבות זה יותר מעשר שנים בנושא, ישמשו לבטח עדים חשובים בחקירה שתבדוק מדוע הופקר העורף ולמה לא נעשתה בחינה הוגנת של אופציית ה"לייזר".

כמי שעמד מקרוב, טרם מלחמת יום כיפורים, על איוולת הקונספציה המודיעינית, כמו גם על חוסר האחריות המדהים באי הפעלת "האמצעים המיוחדים", ולנוכח העובדה שחלפו כעשר שנים עד שמערכת הביטחון החלה לפעול ברוח המלצותי בנושא הלחימה באיום המנהרות — אינני יכול להחריש מול האיוולת וחוסר האחריות הכרוכות בהתעלמות רבת השנים מאופציית הלייזרים.

טרם אסון הריני חוזר ומתריע על כשל הטיפול בלייזרים, וממליץ לממשלה ולמערכת הביטחון לזרז את הפעילות המוגבלת בתחום זה ולפנות בבהילות לממשלת ארה"ב כדי לקבל סיוע הן בידע והן בכל הנוגע למימוש אופצייית מערכות הלייזר להגנה אפקטיבית.

הכותב הוא הוא אל"מ בדימוס. קיבל (פעמיים) את "פרס ביטחון ישראל"

:קטגוריותשונות
%d בלוגרים אהבו את זה: