ארכיון
איך לנצח את הזום
איך לנצח את הזום
אורן רוזנשטיין
ידיעות אחרונות 27.10.20
נתחיל בשורה התחתונה: הלימודים בזום לא עובדים. הרמה הטכנית ירודה, הסאונד גרוע, למורים לוקח המון זמן להתארגן טכנית לכל שיעור, הוויזואליה משעממת, ורוב הילדים לא מצליחים לשמור על ריכוז. אבל זה לא אומר לרגע שהלמידה מרחוק לא יכולה להצליח. פשוט צריך לבצע אותה נכון, בחוכמה, כשהמחשבה על טובת התלמידים היא הערך העליון, ולא מתוך ראייה צרה של ועדי עובדים.
דמיינו לרגע עולם מקביל, מתקדם טכנולוגית, שבו אנשים גרים רחוק זה מזה, אסור להם להיפגש, אין שם מערכת חינוך – ותפקידכם להקים אחת כזאת. מה תעשו? אני הייתי בוחר קבוצה של מורים רהוטים ובכירים, מקליט אותם מעבירים את כל מערכי השיעור של כל המקצועות וכל הגילאים, ומעמיס על התיאור המילולי שלהם שלל גרפיקות שמתרגמות ויזואלית כל חלק בהרצאה, כך שבקושי יראו את הדוברים. הגרפיקות האלה יכולות לכלול תמונות ממקומות שונים בשיעורי היסטוריה, פתרונות של תרגילים – שלב אחר שלב – במתמטיקה, צילום של ניסוי בכימיה, וכולי. זה ממש לא מסובך: זו מצגת ברמה גבוהה שמסביר אותה אדם מאוד מיומן.
כל שיעור שכזה הייתי מחלק למקטעים של 7-5 דקות, שבסופם יש עצירה. כאן צריך לעלות בשידור חי המורה הקיים של הכיתה ולענות על שאלות התלמידים, להרחיב, לבאר נקודות שונות אם צריך – ולעבור לקטע הבא. בסוף כל שיעור ניתן לעשות בוחן מקוון קצר שיוודא שכולם אכן הבינו מה נלמד, ותוצאותיו יועברו מיד למורה באופן ממוחשב.
היתרונות עצומים: הרמה הטכנית של סרטונים גבוהה בהרבה משל שידור מצלמות (בנוסף, הכיתות לא מרושתות כיום בכלל וכל מורה מחזיק בציוד ברמה אחרת, אז גם אין אחידות); האלמנטים הגרפיים הופכים את ההסברים לברורים בהרבה; הם גם מעלים את רמת העניין כי יש גירוי ויזואלי ולא רק דיבור מונוטוני; כל מערכת הלימוד צריכה גם להיות זמינה אונליין, ותלמיד שלא הבין משהו יכול לצפות שוב בבית בשיעור; זה גם יאפשר לתלמידים חולים להשלים פערים; ובואו נודה על האמת – זה גם מונע את הבעיה של רמות לא זהות של מורים ברחבי הארץ. באופן זה, המורים הכי טובים מלמדים את כולם, לא רק את התלמידים העשירים במרכז. גם לא מדובר בפרויקט מסובך מדי. ניתן להפיק את כולו בכמה חודשים. ובעיקר – זה העתיד. הרי ברור שחלק מהלימוד יהיה כזה תוך כמה שנים. הקורונה רק זירזה תהליך הגיוני ממילא.
אז למה זה לא קורה? אני מניח שאחת הסיבות היא החשש של ראשי ציבור המורים שהם יהפכו למיותרים. אבל זו דאגה מופרכת. תלמידים תמיד יצטרכו דמויות שהם מכירים. תמיד יהיה צורך במי שיענה על שאלות ויסביר דברים בין קטע לקטע. יש גם שיעורים שמחייבים דיון, שאותו בהכרח מנהל המורה בשידור החי. ובעיקר, מאחר שלחיי בית הספר יש גם צד חברתי חשוב, שהוא אולי הכי משמעותי בהתפתחות התלמידים, יהיו פרקי זמן רבים שבהם הילדים יהיו ביחד – בכיתה או בפעילות אחרת – בהנהגת המורים.
מורים טובים, מכילים, רחומים, חכמים, הם דמויות קריטיות בעיצוב ילדינו. אסור לוותר עליהם בשום אופן, אבל אין שום סיבה לא ליצור מערכת מודרנית שתעזור להם בעבודתם. בעיקר עכשיו.
קורונה, אם אני חילוני
הרב דב הלברטל, חרדי, ראש לשכת הרב הראשי לישראל לשעבר, בראיון עם ענבר דותן מרדיו חיפה.
הרב דב הלברטל בהתבטאות קשה כפי שלא נשמעה אף פעם: "אנחנו מפיצי הקורונה האולטימטיביים… אני מתפלא על החילונים, אם אני חילוני לא הייתי רוצה להיכנס עם חרדי לרכבת או לאוטובוס…"
מדינה בתוך מדינה
קורונה – מדינה בתוך מדינה
ערוץ 12 בטלוויזיה – כתבה מתאריך 05.10.2020
כתבתו של אוהד חמו.
עדויות של צעירים שנדבקו בכוונה בתוך הישיבות בשכונה החרדית מאה שערים.
חשבון אכזרי
החרדים והקורונה
ההנהגה החרדית ניצבת נוכח בחירה בין שתי אפשרויות טרגיות:
נשיאה בסיכון הפיזי או נשיאה בסיכון הרוחני שנלווה למלחמה בקורונה.
ככל הנראה הם החליטו לספוג את הסיכון הפיזי כדי למזער את הסיכון הרוחני.
הכותב ידידיה שטרן, הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטת בר אילן
פורסם בידיעות אחרונות 08.10.2020
התנהגות חלק מהחרדים בעת האחרונה אינה מובנת. מה עולה בדעתו של האדמו"ר מבעלז שמכנס את חסידיו באלפיהם, בניגוד להוראות, כשמלאך המוות מרקד בחצריו ואוסף אל חיקו כמה וכמה מהחסידים? כיצד מעזים אלפי חסידים להתגודד יחדיו בהלווית האדמור מפיטסבורג שמת מקורונה? האין הם מבינים שכתוצאה מכך אחדים מהם יצטרפו אליו בקרוב?
ההנהגה החרדית, ברובה, איננה מכחישת קורונה והיא זהירה בענייני פיקוח נפש. היא גם לא מונעת מהרצון להכניע את המדינה או לכפור בסמכותה. לצערה היא נצבת נוכח בחירה בין שתי אפשרויות טרגיות: נשיאה בסיכון הפיזי או נשיאה בסיכון הרוחני שנלווה למלחמה בקורונה. לדידם, יש לספוג את הסיכון הפיזי כדי למזער את הסיכון הרוחני.
הנה החשבון הקר שממנו נגזרת ההתנהגות החרדית:
הסיכון הפיזי לחרדים נמוך מזה של שאר האוכלוסייה. כשני שלישים מכלל החרדים הם צעירים מתחת לגיל 30, ולכן תסמיניהם קלים יחסית. הם נדבקים אחד מהשני במוסדות החינוך בעל כורחם, או אפילו מתוך בחירה, במטרה לחזור לחייהם הרגילים על אף הקורונה ולפתח חסינות עדר (אף שזו טרם הוכחה כמועילה). קיים גם קושי מעשי: אם תסגרנה הישיבות ייאלצו הצעירים לחזור לבתיהם הצפופים – 7 מ"ר לאדם – שאינם מאפשרים בידוד, ובהם מתגוררים הוריהם הפגיעים. ההדבקות תתרחש בכל מקרה, הם טוענים, ולכן עדיפה הדבקות יזומה במוסדות, הרחק מהזקנים שבבית.
הסיכון הרוחני, מבחינתם, כבד פי כמה: אורח החיים החרדי מבוסס על קהילתיות. אין דרך שבעולם לשמר את ההתנהלות הייחודית והאינטנסיבית, הגשמית והרוחנית, שנדרשת מהחרדים בהעדר החיבוק האדיר של הקהילתיות – שלוש תפילות יומיות במניין, לימודים מבוקר עד ערב במוסדות, הצטופפות סביב מקור האנרגיה המנהיגותי הרבני, אירועי מעגל החיים מברית ועד לוויה. הדרישה להתנתקות של הצעירים החרדים מהקהילה העוטפת והמאתרגת למשך תקופה לא ידועה מראש – עד יבוא חיסון – נתפסת כאסון חינוכי; דרך שבאיה לא ישובון. החרדים חוששים מאובדן רוחני של הדור הבא.
מדינות יוצאות למלחמה כדי להגן על אינטרסים לאומיים גם כשהן יודעות שיהיה לכך מחיר בחיי אדם. כך גם כאן: במלחמה על שימור החרדיות, יהיו קורבנות ממשיים, אך אלו יהיו מעטים יחסית בגלל התפלגות הגילים והם נדרשים לשם ניצחון במאבק המרכזי – ביצור הזהות.
ואף על פי כן חובה לדחות את העמדה החרדית מסיבות של הגינות, יעילות ובריאות: ראשית, החרדים אינם אוטונומיה במדינה אלא חלק מהחברה הישראלית שאמורה להתקיים מתוך ערבות הדדית בין הקבוצות. הבחירה החרדית היא אנוכית משום שהיא פוגעת באחרים. ריבוי החולים החרדים מטיל מעמסה כבדה על בתי החולים, המתוחים עד קצה. האם זקן חילוני אמור לשלם בחייו את מחיר השמירה של הזהות החרדית? האם מוצדקת הפגיעה במשק לשם קידום האינטרס החרדי?
שנית, החרדים ממעיטים בהערכת המשמעות של שיח השנאה שמופנה כעת כלפיהם מהציבור הכללי. הכעס עקב אי-השירות בצבא וההישענות המוגזמת על הקופה הציבורית יהיה כאין וכאפס מול הר הגעש שיתפרץ נגדם כתוצאה מהמשבר הנוכחי, ולוואי ואתבדה. החשבון האכזרי של החרדים עלול לפגוש חשבון אכזרי נגדי, מצד הרוב, שיפעיל את כוחו, בעוצמה, נגדם. זו התנהגות קצרת רואי אפילו מנקודת ראות תועלתנית. שלישית, בריאותית, מצטברות עדויות על פגיעה משמעותית, לטווח ארוך, גם בצעירים א-סימפטומטיים – באברים שונים, בפוריות, בקוגניציה. כיצד מעיזים הרבנים לסכן את הבריאות של ההמון החרדי?
אילו הייתה ההנהגה הישראלית מטפלת במשבר באופן מקצועי היה עליה להקשיב למצוקות החרדים ולתת לה מענה בדמות כללי התנהגות מתאימים, תוך אכיפה קפדנית של כל סטייה מהם, למשל באמצעות קיצוץ תקציבים לישיבות וארגונים פורעי חוק. היא נמנעת מכך, ברשלנות פושעת, עקב הפוליטיזציה של הטיפול במשבר. בכך תדון, בוודאי, ועדת חקירה עתידית. ובינתיים, ישראל היא המדינה האדומה בתבל.
האם הסגר מיותר?
הכותבת היא ד"ר רעיה לייבוביץ, מנהלת המכון האונקולוגי במרכז הרפואי 'שמיר' (אסף הרופא), הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב; הדעות במאמר זה אישיות ואינן מייצגות את דעת המרכז הרפואי 'שמיר' או משרד הבריאות.
פרסום מעיתן הארץ מתאריך 01/10/2020.
״אילו יכולתי להשפיע על מה שקורה במדינה בהתמודדות עם מגיפת הקורונה, הייתי מישירה מבט אל הציבור ואומרת כך: יש וירוס נשימתי, ברוב מקרי ההדבקה הוא אינו מורגש, ובחלק גדול מהמקרים הנותרים גורם לתחלואה ויראלית טיפוסית. לעיתים רחוקות הוא גורם לתחלואה קשה או ממושכת, ואף לתמותה.
הייתי מסבירה כי דרגת האלימות של הוירוס גבוהה מזאת של וירוסים נשימתיים אחרים, אך לא באופן קיצוני. הייתי מחדדת שלא מדובר באיום על האנושות או על אוכלוסיית המדינה. הייתי מדגישה שכבר ידוע שהוא מסוכן לאנשים קשישים ולחולים במחלות רקע, ושלכן יש לרכז את כל המאמצים במניעת הדבקה באוכלוסיות אלה. בצער, הייתי גם מסבירה שלא ניתן יהיה למנוע זאת לחלוטין. בהקשר זה הייתי מונה דוגמאות לתופעות נוספות שאינן נמנעות לחלוטין, ושעשויות לגרום לתמותה: תאונות דרכים, זיהום אוויר וכו'.
הייתי מסבירה שלא ברור אם יהיה חיסון אפקטיבי, ושגם אם יהיה – מסתמן שזה לא יקרה בחודשים הקרובים. הייתי מסכמת שהמגיפה לא קרתה בשל התנהגות רעה ושהיא איננה "עונש". המגיפה היא המצב הנתון כעת, ואיתו יש להתמודד בחוכמה, באומץ ותוך ניהול סיכונים מחושב וכוללני.
אז, הייתי דורשת מהציבור ארבעה דברים בלבד:
א. להקטין מגע עם האוכלוסייה הקשישה, ולקיימו תוך שימוש במסיכות (ובאמצעי מיגון נוספים בקרבת קשישים שבריריים).
ב. לעטות מסיכות בחללים סגורים בכל עת, תוך יצירת ריחוק מקסימלי בחלל.
ג. להימנע מהתקהלויות בחללים סגורים, ובחללים פתוחים להתקהל רק עם מסיכה ותוך שמירת ריחוק.
ד. להימנע מהתייצבות במקומות עבודה וממפגשים חברתיים בכל מצב שבו יש סימפטומים – חולשה, חום נמוך, אובדן חוש טעם/ריח – זאת עד חלוף הסימפטומים.
הייתי מסבירה שאין צורך לעטות מסיכות באוויר הפתוח. אין צורך להפסיק להיפגש עם אנשים בחוץ, אפשר להמשיך לעבוד בכל עבודה, ניתן לקיים אירועי תרבות ובידור בהתאם למגבלות, ויש להחזיר את הילדים לבית הספר תוך התאמת דרכי הלימוד למצב. ככלל, יש לחזור לשגרה כמעט מלאה תחת ארבע המגבלות לעיל, ויש להקפיד על הגיינת ידיים.
הייתי מפריכה שמועות מפחידות בלתי מוכחות לגבי הוירוס שרק מעצימות פחד ודמורליזציה (למשל שהוא מדביק דרך כפתורי מעלית). הייתי מדגישה שוב ושוב שסגר מלא איננו פיתרון למגפת הקורונה – לא רק בשל מחירו הכבד, אלא גם משום שאין באפשרותו למנוע הדבקה ותחלואה לאורך זמן. נזקו הוודאי עולה בהרבה על התועלת האפשרית. לפיכך, הייתי מבטיחה לציבור שסגר מלא לא יוטל גם להבא, ללא קשר לעוצמת התחלואה או להתנהגות הציבור.
במקביל, הייתי מוודאת שמתקיימים כמה דברים:
א. הזרמת תקציבים וכוח אדם לבתי החולים.
ב. המשך מתן מענה מיטבי לאוכלוסיית הקשישים בארץ, תוך חתירה מתמדת לשיפור.
ג. המשך הגדרה מדויקת יותר של אוכלוסיות בסיכון ושאינן בסיכון, ומתן מענה כוללני לצרכיהם בכל היבטי החיים – כלכלי, תעסוקתי, חברתי ונפשי.
בשורה התחתונה, הייתי מודה שלא הכל ידוע לגבי הוירוס, וכי בחודשים הקרובים נמשיך ללמוד על הדרך המיטבית למאבק בו, אך זאת מבלי לשתק לחלוטין את המשק והחברה. ביחד, נמשיך לחפש פתרונות מקוריים ומתוחכמים לבעיות השעה, ברוח היצירתית והסולידריות האופיינית לציבור הישראלי בשעות מבחן.
נדמה לי שדיבור כזה, בגובה העיניים, היה מצליח לרתום את הציבור יותר מהשיטות הנוכחיות, הכוללות הפחדה, אכיפה משטרתית הדוקה, כללים דרקוניים ולא עקביים, זיגזוג בין הנחיות סותרות, העדר דוגמה אישית, התעלמות מגורמים מקצועיים וכריכה של הנחיות חיוניות עם החמרות מיותרות.
שבעה חודשים אל תוך המגפה הזו בארץ, יש לעשות לה דה-מיסטיפקציה. האנושות והמדינה ישרדו את המגיפה. אין להמשיך במדיניות המופקרת של "אחריי המבול", תוך הקרבת כל מרכיב אחר של החיים ותוך תשלום מחיר כלכלי עצום ולא מידתי, שנזקיו לאורך זמן יהיו גדולים בהרבה מנזקי המגיפה הנוכחית. יש לדבר אל הציבור בכנות ובפתיחות, ויש לומר אמת תמיד, גם אם היא קשה. יש לקבוע כללים שהציבור יכול לעמוד בהם לאורך זמן, ובמחיר כלכלי-נפשי-בריאותי סביר. יש להקפיד שהכללים יחולו על כל המגזרים בארץ, ללא יוצא מהכלל, לרבות על המנהיגים.
הטלת חומרות ללא ביסוס מדעי, לא רק שגורמת לנזק מיותר, אלא גם לאובדן אמון שמביא לזלזול מוחלט בכללים כולם, והיא בבחינת "לשפוך את התינוק עם המים". ולסיום – אסור בתכלית האיסור לפגוע בדמוקרטיה ובעקרונות הממשל התקין.כך, ורק כך לדעתי, אפשר לחיות לצד הקורונה עד חלוף הזעם.״
הכותבת היא ד"ר ומנהלת המכון האונקולוגי במרכז הרפואי 'שמיר' (אסף הרופא), הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב; הדעות במאמר זה אישיות ואינן מייצגות את דעת המרכז הרפואי 'שמיר' או משרד הבריאות.
דפים בעננים 